גישת מימוש הערכים לעומת הגישה ההומניסטית.            

קבלה עצמית.

הנטייה להתפשטות העצמי.

ערכים וייעוד.

טיפול ערכי בעכבות

ניהול משברים

גישת מימוש הערכים לעומת הגישה ההומניסטית.

התאוריות הפסיכולוגיות המקובלות לביטול עכבות ולהתאוששות נפשית מתמקדות ב:

א.זיהוי  תהליכים נפשיים בקרב המטופל תוך חשיפה והצפה של אירועים טראומטיים אשר קרו בעבר בעיקר בילדות .

ב. זיהוי דפוסי התנהגות פתולוגיים אוטומטיים הנגזרים מאותם תהליכים נפשיים.

ג. שינוי דפוסי התנהגות ושיפור במצב הנפשי באמצעות שיטות שונות בהתאם לגישה המאומצת על ידי המטפל (התנהגותית ,פסיכולוגית, תרופתית,קוגניטיבית, הומניסטית או שילוב של כמה מהן).

גישת מימוש הערכים ,כמו הגישה ההומניסטית-פנומנולוגית ,הופכת את הנטייה  הבסיסית ביותר של האדם - הנטייה להתפשטות והתממשות- למנוע להתאוששות ושיקום נפשי. גישת מימוש הערכים רואה באי מתן פורקן לנטייה להתפשטות העצמי מקור עיקרי לחרדות ,דיכאונות ולהרבה מחלות נפשיות או סתם עכבות נפשיות .היא מפרשת את ההתנהגות הפתולוגית כמנגנון נכשל להתפשטות והתממשות עצמית.(ראה מאמר הבנת האנומליה הנפשית).

כמו רוב הגישות הפסיכותרפיות ,גישת מימוש הערכים תומכת במודעות ובהכרת תהליכים חשיבתיים פגומים בתוך נפש החולה. היא גם רואה בקבלה ובהשלמה עם הפגמים והפרעות אישיות של החולה חשיבות מכרעת בתהליך ההחלמה (כמו הגישה ההומניסטית של רוג'רס).אולם גישת מימוש הערכים הולכת עוד צעד אחד קדימה : היא רואה בערכים מרכיב מרכזי בטיפול ובטרפיה נפשית.

קבלה עצמית

בדרך של קבלה עצמית ניתן להגיע לביטחון עצמי. ביטחון עצמי איננו רק משוכנעות פנימית שיש לנו יכולות להתמודד עם אתגרי החיים .להיפך ,הביטחון הוא הכרה והשלמה עם חולשותינו ופגמינו .לדוגמא , אדם מסוים הלומד נהיגה סובל מחרדה ומאי תפקוד תחת לחץ במצבים חדשים .אדם זה לומד לא להיפגע מהערות הפוגעות של המורה לנהיגה כאשר הוא עושה "פשלות" מכוון שהוא מודע ומשלים עם הבעיה האישית שלו. הוא לא מנסה להפגין ביטחון מעושה אלא יודע שהוא יצטרך לעבור הרבה שיעורים עד שיתרגל לנהיגה. ניתן בהחלט להגדיר  אותו כבעל ביטחון עצמי למרות שהוא מתקשה לתפקד תחת לחץ במצבים חדשים.דוגמא נוספת הוא אדם הסובל מהפרעת אופי המכשילה כל ניסיון להתיידד עם חבריו לעבודה. הוא יודע שצורת התבטאותו ונוכחותו מלחיצים את הסביבה ואינם מאפשרים לו להתחבב. אדם זה אשר סבל הרבה מהמצב הצליח לצמצם את מימדי הסבל על ידי השלמה וקבלה. זה הביא רוגע לנפשו המתייסרת אשר השפיעה בחזרה באופן חיובי על הסביבה. הקבלה הצליחה לגדר את הפרעת האופי מנעה התפשטותה וצמצמה את הנזקים הנפשיים.

הנטיה להתפשטות העצמי

אולם הקבלה איננה סוף פסוק מכוון שהיא לא פותרת את הבעיה העיקרית שהיא הצורך הבסיסי בהתפשטות העצמי.נציין כאן שהגישה ההומניסטית משתמשת במונח מימוש העצמי ולא המונח התפשטות העצמי כמו בתאוריית מימוש הערכים (המאמר יסודות ההנעה האנושית : דחף התפשטות העצמי ,עומד על ההבדל בין התפשטות העצמי לבין מימוש עצמי). הגישה ההומניסטית גורסת שיש לאפשר לאדם לקלף את כל הקליפות שעוטפות את העצמי על מנת להתחבר לעצמיותו . אופן מימוש העצמי (על פי אותה תפיסה) הוא בדרך של מימוש מלוא פוטנציאל היכולות והכישרונות של האדם.

אם נצטט את רוג'רס ,הכהן הגדול של הגישה ההומניסטית, לאדם יש נטייה מורשת לפתח את כל כשריו במטרה "להיות העצמי הטוב ביותר שטבעו המורש מאפשר לו להיות" .ב"טוב ביותר" ,התכוון רוג'רס להשוואת האדם לעצמו ולא לאחרים. על פי רוג'רס , האדם נמצא תמיד במתח הנובע מהפער בין המציאות בפועל לבין מציאות אידאלית , בה הוא מממש באופן מיטבי ומירבי את כשריו. תפיסה, זו שהיא במהותה גישה מודרניסטית, איפשרה את התפתחותה הפנטסטית של התרבות המערבית במאה העשרים בכל המישורים : מדע, טכנולוגיה, ספורט, אומנות, כלכלה וכו'...    השאלה היא האם האדם נעשה מאושר יותר ? האם המירוץ להישגיות הנובע מהמתח שעליו דיבר רוג'רס הוא בריא לאדם? אכן העולם נעשה משוכלל יותר אבל הוא לא נעשה טוב יותר.בתחום המוסרי חלה אפילו נסיגה משמעותית. כבר כתבתי (במאמר חשיבה ערכית מול חשיבה תוצאתית) ש"בשדה הקרב של המערכה להישגיות, מוטלות הרבה גוויות (התאבדויות) ,ועוד יותר פצועים (בנפש) אשר יצאו מכלל פעולה ופרשו מהמירוץ ". הסיבה לכך היא הטעות באופן מימוש העצמי שביסוד הגישות ההומניסטיות ומודרניסטיות . הן רואות בניצול מלוא הפוטנציאל הכשרים של האדם תוך הצבת יעדים רחוקים להשגה ההתממשות הטובה ביותר של העצמי. אולם מציאות שבה כל אחד נדרש להוכיח את עצמו על ידי מימוש יכולות אינה נותנת סיכוי רב לחלשים ולבעלי הפרעות נפשיות. הגלובליזציה החמירה  את המצב בזה שהיא צמצמה עוד יותר את מגוון צורת קיום ועיוותה את מושג מימוש העצמי: תרבות המותגים ,הסטנדרטים של יופי הנוצרים במדיות השונות מלמדים אנשים למצוא את הזהות שלהם ולממש את יכולתם בעולם של דימויים זרים ומדכאים. הקרבנות הגדולים הן נשים ובעיקר נערות .הדימויים שהתקשורת מייצרת –עם דוגמניות העל בפרסומות ועם נשים רזות-רזות בתוכניות הטלויזיה ובסרטי הקולנוע ההוליוודים הם שגורמים לכל כך הרבה נשים להרגיש מנוכרות לגופן.(כדאי לעיין בספרה של ד"ר סוזי אורבך בספרה Fat is Feminist Issue, בו היא מבקרת מנקדת ראות פמיניסטית את עריצות הרזון אשר פשטה על העולם המערבי).

ערכים וייעוד:
ערכים
לפי תאוריית מימוש הערכים (התמ"ע להלן) ,הפרט איננו נדרש לבטא יכולות וכשרים או לקבוע מטרות ויעדים כדי לממש את העצמי. בנוסף לכך, תפיסה זו אינה מכירה בהפרדה בין עצמי טהור ואוטנטי לבין ה"קליפות" העוטפות אותו כביכול ומונעות ממנו להתממש אלא מושג העצמי כולל גם רגשות כמו שנאה, תסכול,קנאה,חרדה וגם סטיות מבישות כמו אובססיות מכל סוג שהן לצד צדדים חיובים כמו אהבה,אימפטיה ,כשרון ועוד...היא מתייחסת לעצמי כישות אחת כוללת ומורכבת אשר כזו היא נוטה להתפשט ולהתממש. הדרך לכך היא על ידי מתן משמעות ערכית לפעולות האדם.

מושג הערכים בתמ"ע, פרושו המהות המוסרית הקובעת את פעולות האדם ומנחה את התנהגותו בסביבה החברתית בה הוא חי ללא תלות במקום בזמן ובנסיבות.

 הפרט המעוניין לממש את עצמו אינו יכול לעשות זאת אלא בהתייחסות לסביבתו החברתית. יש לו ערך בעיני עצמו רק כשהוא נושא ערכים שסביבתו מוקירה ומכירה בהם אצלו. ככל שהם גבוהים כך מעמדו עולה במדרג החברתי.

 בעוד שבתיאוריות אחרות , הערכים מהווים מושג סוביקטיבי-אישי המבטא דבר בעל עניין שהפרט מוכן לעשות הכל עבורו ומקור להערכה עצמית ולהתממשות ,תאוריית  מימוש הערכים רואה בערך מושג מוחלט ואוניברסאלי -נכון לכל אדם לכל מצב מקום וזמן-  ומייחסת לו משמעות מוסרית וחברתית. הבדל מהותי נוסף הוא שבדרך כלל מימוש הערכים נעשה באמצעות קביעת מטרות המארגנות את פעולות האדם ,הניתנות למדידה ודורשות לעיתים ניצול יכולות וכשרים. לפי תפיסת התמ"ע הפרט אינו נדרש לקביעת מטרות או לניצול יכולות כי הוא מסוגל לממש בכל עת ערכים , מבלי להשקיע משאבים אינטלקטואלים או רגשיים, בפעולות היום-יומיות שלו :בעבודה, במשפחה ,בשיחת חולין או כאשר הוא מחכה בתור לקופת חולים ולאו דווקא כאשר הוא עסוק בנושאים שברומו של עולם. באופן זה ,אנו יוצרים סביבה ידידותית ותומכת להתפשטות/התממשות העצמי. ניתן לנסח זאת בנוסחא פשוטה אבל בעלת כח מרפא בל ישוער :תהיה טוב כדי שיהיה לך טוב.

ישנם שני ערכי יסוד שמהם נגזרים כל יתר הערכים או ערכי משנה: ערך הכבוד וערך החסד : כבוד הוא לזולת ,דהיינו להכיר בזכותו של הזולת לממש את עצמו מבלי לוותר על זכותנו אנו. כבוד לזולת זה לא להשפיל ,לא לשקר , לא לפגוע ,לא לגנוב ולא לגרום לו שום רע. בקיצור כל מה שלא צריך לעשות ביחסים שבין אדם לחברו.  חסד זה לתת ,לעזור ולהציע כתף ,להטות אוזן קשבת ולגמול חסד,דהיינו כל מה שכן צריך לעשות ביחסים שבין אדם לחברו. שני הערכים מוצאים את ביטויים המלא בפסוק מן התורה :"ואהבת לרעך כמוך". הם מפרידים בין הרגשות למעשים .דהיינו למרות שקיימות בקרבינו רגשות עזים ושליליים כמו כעס ,הטמעת שני ערכי היסוד מאפשרת לנו לפרוק את המטען המזיק שבאותם רגשות ,לעדן את אינסטינקט התפשטות העצמי ולתת לאנרגיות הנובעות ממנו לזרום ולהניע אותנו בצורה האופטימאלית.

בעוד ששני ערכי היסוד תקפים ומתממשים בכל זמן ובכל נסיבות,יתר הערכים, מה גם שהם שואבים את תקפותם משני ערכי היסוד, הם תלויים בייעודו של הפרט ובנסיבות בהן הוא חי. אין המקום פה לפרט את כל הערכי המשנה אבל נתאר כמה מהם.

ערכי האמת והצדק הנגזרים מערך הכבוד מתממשים בעיקר אצל משפטנים,ערכי היושר והשקיפות (מערך הכבוד) אצל עובדים ומשרתי ציבור.ערך השירותיות (נגזר מערך החסד) מתממש אצל פקידים העובדים מול קהל. ערך הנתינה (מערך החסד) מתממש בעיקר אצל עובדים ועובדות סוציאליות או אחיות בבתי חולים.ערך האמינות(מערך הכבוד) אצל פקידי בנק , מנהלים ורואי חשבון. ערך האיכות (מערך החסד) אצל פועלי ייצור או מבקרי איכות. האומן מבטא את הערכים היקרים לו (כמו כבוד האדם) דרך היצירה שלו .

ייעוד:
הייעוד הוא הפלטפורמה שעליה האדם מממש את הערכים . בעוד שהערכים הם אובייקיטיביים וחייבים להיות מקובלים על החברה בה האדם חי ,היעוד הוא סוביקטיבי ותלוי באופיו ואישיותו של האדם הקובעים את תחומי ההתעניינות ונטיות ליבו. האדם נמשך לאומנות ,לספורט ,למדעים או לפעילות ציבורית בהתאם לבחירתו. הייעוד הוא אם כן פועלו של האדם בהתאם לבחירה הסוביקטיבית שלו. במקום לשאוף להצטיין בבחירתו הוא מממש את הערכים במסגרת ייעודו ולכן אין פער בין העצמי בפועל לבין הייעוד  העלול לגרום למתח מזיק.יש פער בין מציאות ערכית בפועל לבן מציאות ערכית אידאלית ואנו נדרשים לצמצמו  על ידי מימוש ערכים.לכן הייעוד איננו העיקר והערכים אינם אמצעים למימוש הייעוד אלא להיפך ,הערכים הם העיקר והייעוד הוא אמצעי למימוש הערכים.מכוון שאין מתח פנימי למימוש יכולות וכשרים העלול לגרום לעכבות,חרדות ודיכאונות ,כל פרט יכול לממש את עצמו באופן החופשי ביותר .הוא יודע שהוא איננו נדרש לשלמות אלא מספיק בהחלט להיות כפי שהוא כדי לממש ערכים ולהיותו נאמן לייעודו.זהו השלב המכריע בתהליך ההתאוששות הנפשית מכוון שבאופן זה ניתן מענה נאות לנטייתם הבסיסית של  בעלי הפרעה נפשית ושל אנשים בריאים : הנטייה להתפשטות עצמית.

טיפול ערכי בעכבות

ניתן לבצע טיפול  באופן עצמי וגם בעזרת מטפל:

הטיפול העצמי מתאפשר למי שסובל מדכאונות או חרדות באופן קל יחסית אם כי הפרעות אלו מספיק בעייתיות כדי לגרום לעכבות בהתממשות העצמי.טיפול בעזרת מטפל מומלץ אם הבעיה חמורה עד בלתי נסבלת. הטיפול חייב להתבצע בשלושה מישורים:

מישור המודעות העצמית

מישור הביטחון העצמי.

מישור הערכים.

שלושת המישורים אינם שלבים כרונולוגיים ולכן ניתן לעבוד בכל מישור במקביל .דהיינו לטפל במישור הערכים מבלי שהושגו בשלמותן המודעות העצמית או מידת הביטחון.אולם אין להזניח אף מישור ולכל אחד יש חשיבות משלו.מומלץ ביותר למי שמחליט לעבור טיפול עצמי להקדיש זמן להתבודדות כדי להיות לבד עם עצמו.ניתן לנצל את זמני נסיעה ,עמידה בתור או סתם טיול.

המודעות :המטופל צריך להיות מודע להפרעות אופיו.הוא צריך לדעת אם הוא נוטה לדיכאון , לחרדה  או נגרר להתקפות זעם ,שנאה או קנאה. הוא צריך לדעת אם הוא ביישן או חסר ביטחון ,האם הוא מתקשה לתקשר עם הסביבה או לא ? ניתן ,לאחר או תוך כדי תקופת משבר או כשל בתפקוד  ,לנתח את התהליך הקשה שהוא עובר ולהגיע למודעות להפרעות אופיו.

הביטחון: עם המודעות ,הפרט לומד ,תוך כדי, לחיות עם הכאב שבהפרעה ומשלים אתה. אם נשתמש בדימוי של אדם הצולע ,הוא יודע שהוא צולע אבל איננו מתבייש מצליעתו כי הוא לומד להשלים אתה אבל הדבר לא מפריע לו ללכת ולהתקדם כי הצליעה הפכה חלק מעצמו. הכאב שבהפרעה הופך להיות נסבל יותר לאחר ההשלמה אתה ואינו גורם לעכבה. במישור הביטחון הפרט לומד לתת לגיטימציה לעצמיותו כפי שהיא : עם הנקודות חוזק ונקודות חולשה שבתוכו.

מישור הערכים: מומלץ ביותר להיעזר במטפל במישור הערכים.  הפרט לומד להתעלות מעל בעיותיו ולממש את עצמו- לא על ידי ניצול פוטנציאל היכולות שלו- אלא על ידי מתן משמעות ערכית לפעולותיו.תפקידו של המטפל הינו לגרום למטופל לזנוח את החשיבה התוצאתית-תועלתית ולהתחבר לחשיבה ערכית. התהליך מתבצע על ידי חיבור בין חשיבה ערכית לאנרגיות המניעות את האדם ושמקורן בנטייה להתפשטות עצמית. המטופל נוכח לדעת שדפוסי חשיבה המתבססים על תועלת אישית אינם תורמים ואפילו מזיקים לנטייה זו.לעומת זאת הוא לומד שהחשיבה הערכית נותנת מענה נאות ואופטימאלי לצורך הבסיסי להתפשטות העצמי. המטופל מתחיל אז לזרום בזרם החיים בצורה אווירו-דינמית עם צריכה מינימאלית של אנרגיות עצבית .הפרדוקס הוא שדווקא כאשר הוא זונח את החשיבה התועלתית-תוצאתית הוא מתעלה על עצמו ומגיע להישגים מדהימים מבלי שהוא מתכוון לכך.כל זה נעשה מבלי שהוא נרפא מהאנומליה הנפשית שבו, אלא המטופל ,כפי שהוא ,עם חולשותיו ובעיותיו מצליח לבטל את עכבותיו ולממש  את עצמו.

ניהול משברים

 ברור שתחילת הטיפול איננה מחסנת את הפרט מפני משברים עתידיים.טיפול עצמי באמצעות גישת מימוש הערכים מתנהל תוך כדי משברים לעיתים קשים שהפרט חווה עם עצמו או עם הסביבה הקרובה אליו.ניתן לדמות את התהליך הטיפול לגל בעל תדירות קצרה בתחילתו , דהיינו שאורך הקצוות קצר אולם התדירות הולכת וגדלה עם הזמן דהיינו הקצוות הולכות ומתרחקות וגם גובהן הולך וקטן.אם נעבור לנמשל אז הקצוות הם המשברים והתדירות היא הזמן שעובר בין משבר למשבר וככל שנעמיק בטיפול אנו מאריכים את הזמן הבינ-משברי והמשבר מאבד מחריפותו (הקטנת גובה הגל) .יהיו גם סטיות דהיינו שבתקופה מסוימת תדירות הגל מתקצרת בניגוד למגמת התדירות המתארכת. במקרה זה או שהפרט נחלץ לבד מהמשבר או שהוא נעזר במטפל.

 נתאר את דוגמא של תסריט של תהליך טיפול תוך כדי משברים:

הפרט מתחיל לעבוד בשלושת המישורים שתוארו לעיל. בתחילת הטיפול הוא חסר סבלנות מכוון שהוא מצפה לראות תוצאות מיידיות .אולם הסביבה (במיוחד הקרובה אליו) איננה מבינה את ההתנהגות החדשה ואינה מגיבה מיידית באופן ידידותי. גם הפרט אינו מצליח להתנתק מדפוסי מחשבה אוטומטיים אשר רכש בעבר.המשבר לא מאחר לבוא או בצורה של דיכאון או בצורה של חרדה. תוך כדי משבר , הפרט נוכח לדעת שלמעשה הוא לא זנח את החשיבה התוצאתית  שהייתה בעוכריו מכוון שהוא ציפה לראות תוצאה מיידית לתחילת הטיפול. במשבר זה הוא מעמיק את המודעות לתהליכים הנפשיים הפועלים בקרבו. אולם בזה הוא עדיין לא השלים עם ההפרעה שנחשפה בתהליך המודעות.התהליך לא מנע התפרצויות של רגשות עזים הפוגעים בהתנהגות המטופל וזהו המקור למשבר הבא .במשבר זה הוא לומד לחיות עם הכאב שבהתפכחות .וזה לא קל במיוחד אם יש לו ציפיות גבוהות . במהלך המשבר הוא מצטייד בכלים אשר מאפשרים לדחות את המשבר הבא .הוא למד ש"אין תועלת בלקנא במי שהתקדם בעבודה למרות שהוא צעיר ממנו או פחות וותיק" .אולם קיים עדיין פער בין המציאות בפועל לבין הציפיות שהצטמצמו במהלך המשבר הזה.פער זה לא קטן מספיק וכך נוצר המשבר הבא שבמהלכו, המטופל מעמיק באופן יסודי את שלב הקבלה העצמית וכל ידי כך את בטחונו העצמי.אולם למרות שהמטופל השיג רמה מינימלית של שלווה פנימית עדיין קיימת בקרבו נטייה בסיסית לערער את הסדר הפנימי והאיזון הנפשי שהצליח להשיג בעמל רב.עדיין פועלת בתוכו תחושה פנימית של חוסר שביעות רצון וסיפוק עצמי אשר לא נותנים מרגוע לנפשו . הוא לא מצליח לשבור את מעגל הבדידות ולהשלים עם סביבתו למרות שהוא הצליח לבטל חלק מהתנהגויות ותגובות נפסלות ולנטרל רגשות שליליות. במילים אחרות אין עדיין פורקן לנטייה הבסיסית להתפשטות העצמי. לכן המשבר הבא הוא משבר ערכים בו המטופל בעזרת המטפל מבצע שוב סריקה של כל הפגמים שבהתנהגותו במטרה להתרחק מהם: מאבקי כבוד,הרהורי סרק ,דאגות בלתי פוסקות על עתיד מאיים ולא וודאי,חשבונות קטנים חסרי חשיבות וזוללי אנרגיה, ציפיות גבוהות ואף פעם לא ממומשות. במקום זאת, הוא מתאמן להתמקד בפעילות היום-יומית ולתת משמעות ערכית לפעילות זו.הוא מפסיק לחיות בציפיה לעתיד וורוד יותר (אחרי שיוגשמו המטרות שהוא הציב) אלא משתדל למצוא את האושר והשביעות רצון ממימוש עצמי במה שהוא עושה עכשיו ובערכים שהוא מממש תוך כדי. יתכן שיהיו עוד כמה משברים שהמטופל יעבור אבל בסופו של דבר, לאחר שהטיפול מצליח להחליק את גלי המשברים , הוא יימצא בזרימה שהוא תפקוד בשיא היעילות. הזרימה הוא מצב של שכחה עצמית בו הוא לא שוקע  בהירהורים חוזרים ונשנים ולא תועה בחשיבה מוטרדת ועצבנית, אלא הוא נבלע בפעילות מונחית ערכים עד כדי איבוד של כל המודעות העצמית ,ציפיות ומטרות ונטישה של כל הדאגות הקטנות – בריאות ,חובות ,הישגיות -. במובן זה רגעי זרימה הם נטולי אגו.האדם אינו נותן בכלל את הדעת על דרך פעולתו , אינו חושב על הצלחה או כישלון אלא הוא מתענג במעשה עצמו