לא ניתן שלא להתפלא מהייחודיות של המספר שבע  ובכפולה שלו ארבעים ותשע במחזוריות הקיומית שלנו כפרטים וכעם. מחזור של שבע מלווה אותנו במשך כל חיינו עלי אדמות. כל ימות השנה מתאפיינים במחזוריות של שבועות ימים (או שבתות ימים כלשון התורה) כאשר במשך ששת ימות השבוע אנחנו טרודים ביישוב הארץ ומחכים בכמיהה ליום השביעי בו מסירים את כל טרדות הפרנסה והחולין ומתענגים מהאחוד ומהאחווה המשפחתית והקהילתית, סביב הבית הבית כנסת והבית מדרש, תוך התחדשות דתית-רוחנית ומימוש ערכים. גם היום מתחלק לשני מעגלים של שש שעות (זמניות) המתקדשים על ידי שלוש התפילות: תפילת שחרית פותחת את המעגל הראשון בעלות השחר (שהוא תחילת זמנה) ומסתיים אחרי שש שעות. זמן תפילת מנחה (גדולה) המתחיל באמצע שעה השביעית (רמב"ם הל' תפילה) ופותח את המעגל השני של היום, ומסתיים אחרי השעה שתים עשרה. אז תפילת ערבית  סוגרת את המעגל השני כאשר זמנה מתחיל מהשעה השביעית מזמן תפילת מנחה גדולה שבמעגל הקודם. מכאן שתחילת זמן שלושת התפילות בא במחזוריות של שבע שעות זמניות. (על המשמעות הערכית-רוחנית של התפילה והשבת הרחבתי במאמר שעת התפילה ביום כמו יום השבת בשבוע) אולם למעגל היומי המתקדש על ידי שלוש התפילות ולמעגל השבועי המתקדש ביום השבת אין בכוחם לשבור את הרוטינה המדכאת של מחזור החיים ולכן עוטף אותם מעגל שנתי של החגים הבאים במחזוריות של שבעה חודשים (למעט בשנה מעוברת): חג הפסח המסמל את החרות הוא החודש השביעי מחודש חגי תשרי שהוא החודש השביעי מחג הפסח. בחג פסח נפתח עוד תת-מעגל שבועי של שבע שבתות ימים שסופו חג השבועות ,יום מתן תורה. תת-מעגל זה נועד לקשר בחוט משולש בל ינתק בין החרות הפיזית על ידי שחרור מהשעבוד לבין החרות הנפשית-רוחנית על ידי קבלת התורה . למעשה החגים הן תחנות להתחדשות רוחנית הבאות במחזוריות מעגלית של שבעה חודשים ושוברות את השגרה המשעממת והמדכאת של הליכה ליניארית במרוץ החיים. אולם בזה לא הסתיימו המעגלים. המעגל הרב שנתי של השמיטה עוטף את המעגל השנתי של החגים ומגיע לשיאו בשנה השביעית שהיא שנת שבתון המקבלת קדושה יתרה ומעלה את האדם למדרגה רוחנית גבוהה יותר. בשנת השבתון או שנת השמיטה יש לעצור את כל עבודות השדה ולהפקיר את התבואה בעיקר לאוכלוסיות הנחשלות כפי שמדגישה התורה. דהיינו התורה מצווה לנו לעצור את כל תהליך הייצור ולעשות אתנחתא במרוץ אחרי העושר וההצלחה ולהתמקד במימוש הערכים של חסד ואמת שהוא האופן האמיתי והאוטנטי ביותר בו הפנימיות העצמית קרי הנשמה מתגלה ומתפשטת בעולם. כי יישוב הארץ וכל הייצור המתלווה אליו איננו העיקר והערכים אינם אמצעים למימוש יעד יישוב הארץ אלא להיפך ,הערכים הם העיקר ויעד יישוב הארץ הוא רק אמצעי למימוש הערכים. והיות שיצר האדם רע מנעוריו, במהלך יישוב הארץ מתהפכות היוצרות והערכים הם לכל היותר אמצעי והייצור הופך לעיקר. שמיטת הקרקעות והפקרת השדות, לטובת העניים ולכל מוכי החברה היצרנית שלא הצליחו להשתלב בה, נועדו לתקן את העיוות שנוצר במשך שש שנות עבודה. המעגל האחרון והרחב ביותר הוא המעגל של שבע שבתות שנים המתקדש בשנת החמישים, שנת היובל. כי לא די בלתת לעניים את פרות האדמה פעם אחת בשבע שנים. בזה לא תוקנו כל העוולות שנוצרו במהלך מחזור החיים הכלכליים. לא חסרות משפחות שאבדה להם אדמתם (או אם נשתמש במונח המודרני יותר: אמצעי ייצור) מכוון שלא השכילו לכלכל את מעשיהם או פשוט  שנושלו ממנה מסיבה זו ואחרת. לפי התורה, אין סיבה להנציח מצב זה ולכן באה שנת היובל להעמיד את בני הדור הבא על בסיס שוויוני יותר כך שיתחילו את מעגל החיים החדש עם סיכוי שווה. ומסיבה זו, הקב"ה ציווה: בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (ויקרא כה יד). כמובן כל המצוות של שנת שמיטה רגילה חלות בשנת היובל באותה מדה. וכך מעגל היובל מכיל בתוכו  מעגלים קטנים יותר: מעגל השמיטה המכיל בעצמו את המעגל השנתי של החגים המכיל את מעגל השבועי שמכיל את המעגל היומי וכולם מתאפיינים במספר שבע כפי שהוכחתי לעיל.

משמעות והיובל בימינו: כבר חז"ל חשו שהיובל הוא משהו אוטופי המציין משטר כלכלי שהוא לכל היותר יעד שיש לחתור אליו יותר ממה שהוא בר השגה. לייבוביץ' כותב שספק רב אם מצוות היובל בכלל קוימה אפילו פעם אחת. ולכן לפי לייבוביץ' "היובל אינו מביע אלא רעיון המבטא תכלית ומגמה של התורה".  הכלי יקר מוצא הקבלה ודמיון בין שנות חיי האדם המסתכמים בד"כ בשבעים שנה (ואם בגבורות בשמונים שנה) לבין מעגל היובל. אם נוריד את העשרים שנה הראשונות שבהם האדם בד"כ לא משתתף באופן אקטיבי בחיים הכלכליים ומידת אחריות על מעשיו פחותה ("אינו בר עונשין עדיין בבית דין של מעלה" כפי שכותב הכלי יקר), אז נותרו לו חמישים שנה שזה מספר שנות חיי האדם שבד"כ חופפים את מעגל היובל. לפי הכלי יקר,  יש ללמוד ממצוות היובל  מוסר השכל לגבי התנהלותו של האדם במחזור חייו. מצוות היובל מחדירה לתודעת האדם שאין שום משמעות לצבירת נכסים כי לה' הארץ ומלואה. זה לא מה שמביא למימוש ייעודו ועצמיותו בעולם הזה. גר ותושב הוא בארץ והקב"ה נתן לנו את הארץ בתורת אריסות או בתורת שאלה ואיך נמכור דבר שאינו שלנו? האדם מגיע לסוף ימיו ובעל כורחו הוא מפקיר את אדמתו כי אין לו כוחות יותר לעבד אותה והוא מסיים את חייו ללא כלום "כי לא במותו ייקח הכול, לא ירד אחריו כבודו". רק מימוש ערך מידת החסד שעומד מאחורי מצוות היובל יכול לעבור גבולות העולם הזה ולחדור לחיי נצח ובזה מתממשת הפנימיות העצמית של האדם מתפשטת ומתחברת למקורה העליון. ובזה אנו מתחברים לערכים כפי שכתוב "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה י). אותם מעגלי חיים המאופיינים על ידי המספר שבע ,מן המעגל היומי עד המעגל היובל , נועדו להשביח את מעלתו הרוחנית של האדם ממעגל למעגל בניגוד להליכה הליניארית "של כל הזמן קדימה" שמציע החברה המודרנית המערבית .