אני שומע את קולות הצדפים מבעד לרעם וקצף הגלים, כמו שרים אלי שירה צלולה- מין צל גבוה של שירה. ואני שומע ואני עונה. ואין אני מרים את קולי לענות אלא מחשה, שותק. מענה אינו דיבור- אלא מעשה; כמו השובת ממלאכה המשלים את מלאכת מחשבתו, כך העונה מרים את קולו על גבי הדיבור, לממש אותו, לתת לו גוף. ואני מרגיש בפוסעי על שפת הים, על לשון האוקיינוס, הדובר אלי בשירה זכה מן הזכות, שעניה רק תשפיל, רק תְענה את מנגינת הגלים. אז שותק. ושומע מִדמה לעונה. ואני מצליח, מתבטל אל מול הרעש הגדול והנפלא הזה, לשמוע בחוסר המעש את המעשה. ואני עונה את הקולות, מבטל את הצלילים. ברוך הבא- הם אומרים, בשם ה'- אני עונה. אין (לי) מילים שיגבילו (אותי). האזניים כמו דוברות מעצמן, מעצימות את שירת הים, מהיותה פרקטל טבעי, כאוטי, לישות מסודרת ורוח חיה. והרוח החיה פועמת בקרבי, ואני מסוגל לתת שלווה, אני יודע להביא מנוחה, להקשיב ולענות. איני צריך לתת תשובה לנבוך, המוציא את נפשו אלי. רק לשמוע, ובעיני תכול-ירוק הים, לענות את התשובה, את הרוגע, את השלווה אותה הוא מבקש.