עץ הכאב נטוע בי, מפזר שורשיו בתוככי נשמתי.

נוטע הרס ומשאיר רקבה, מותיר את גופי כאדמה חרוכה.

המחפשת לנשום קצת אהבה של ימים,

לשכוח את כאב הבדידות שנשאר אחרי עידן העצבות שנשרה בי.

את ענבי צערותו הוא מותיר בליבי,

שנושא מזה שנים את אכזבות הילדות,

שעודן חתומות על שפתיי הקרות.שנשקו מכבר את אדמת הקודש,

שאיחרה מלבוא ולגאול אותי מייסורַי. איכזבת מרום, איכזבת קטנים!

לא אותי הנגוע בפצעים של זימה!

פריו של העץ מרעיל את אישוניי שלי,

שראו את יופיו המושלם של הבריאה שזנחה אותי בשדה ורדים,שחור,

שמוכתם בדם תמים של שכרות.

ידעתי כי אהבתַ את ימַי כילד, את ביקוריי הנפש אצל דלתות של מעלה.

אך פגעת בחיי, במותי של עצמי, הותרת את גופתי עם נשמה, בלי חיים.

הסתתרת מפניי כשנזקקתי לך, בכל העולם חיפשתיך,

בדרדר מוצת אש קטנה דולקת, שמצאה אותך בדרך הקשה מכל.

מאסתי מלבכות בתפילות שווא, נשבר הסכר של עייני הרצוצות.

אל הים אברח,אשכב לי בשקט, ואתן לגליך אותי לקחת.

עמוק אל בטנו של פרי ידך, פרי יצירתך שכשל מגרעינו.

בחרתי בך כי אותך הערצתי, אך שברת אותי בקולך שלא נשמע בי.

ואני עודני מחכה לתשובה בטרם אשכח את ליבי לעד,

לפני שאטבע בשממתם של המים, ושם אשאר בין כתלי המחר.

שלעולם לא יבוא, כי זהו טבעו של המחר.

זכרתי לך חסד של ימי נערות, ואשכח את אורך הצבוע אדום.

כצבעו של הלב שנשר מלמעלה, סימן לראשי לקום מחלום,

ולעץ היחיד שננטע בגופי, אתן לו משקה בכל יום ויום.

שיגדל ויפרוץ את גדרות אהבתי, וישלוט בכל דרכי התפילות.

שלא אוכל עוד לראותך כי כואב לי לבכות!

טיפותיי הן פריו של עץ הדמעות...