היא רצתה שאני אכתוב לה... היא אפילו אמרה לי בחצי חיוך שחבל שנפרדנו לפני יום הולדתה, כי היא ממש קיוותה למכתב נוסף ממני. הן תמיד רוצות שאכתוב להן, זה תמיד עולה אחרי השלב הזה בקשר שהן קוראות דברים שכתבתי (שנוגעים ברובם לבחורות שהיה להן חלק בחיי). אפילו מישהי נפרדה ממני פעם כי למרות שידעתי כמה שזה חשוב לה, מעולם לא העלתי על הנייר כל התייחסות אליה. הן אף פעם לא מבינות ואני שונא להסביר להן שכתיבה, לפחות אצלי, זה משהו שונה לגמרי מהאופן בו הן חושבות.

הקווים, הנרקמים לידי אותיות וסמלים, הנחרטים ע"י העיפרון הישן והלעוס הזה הם הדם והזרע, היאוש והשמחה, ילדי - יצירי כפיי ואנוכי. כל רגש ורעיון העולה על הנייר הם כמו נתיצי רסיסים הנחצבים מהמכרה האפל הזה המוכר לעיתים קרובות כנשמה. כיצד אכתוב כשכל מילה המופיעה על הדף הינה מילה שהתרוקנה מעצמי, מעין רגש שנפרק על נייר לבן וכעת עוצמתו פחותה בקרבי. כיצד אכתוב כשעל כל דף נייר להכיל את כולי כל פעם מחדש. איך אבטא עצמי בשפה עתיקה זו...

אני אוהב את השפה העברית - החל בצורתן החיצונית של האותיות ועד לצליל הגיהתן, אני אוהב את הקצב של השפה, בניית ומיקום הפעלים במשפט וגמישותה התחבירית. אני יכול להמציא דימויים, אני יכול לשקוע בהם ולשכוח את סיפור המסגרת, ואני יכול גם לכתוב בשפה פשוטה, ריקנית כמעט, המוסרת את מהלך העלילה ותו לא.

אני שונא לכתוב, זה דורש ממני המון וזה ממש קשה לי. החלום הוא להתפרנס מכתיבה... כתיבה זה סוג של שחרור המגיע ממאמץ אדיר, שפשוף של מנורה, דם הפולס מעורק חשוף.
קשה לי גם עם תגובות של אנשים אשר לא מגיעים לסף דעתי, או מסכמים בתמציתיות של שתי מילים וגרוע מכל - אלה שלא מרגישים שום חיבור ושום צורך להגיב. איך אפשר לא להגיב לבן אדם המתחנן אליך בסימן שאלה?

כל דמות בסיפור וכל רעיון, זה בעצם סוג של אני, כל חוויה ותחושה התחלה וסוף. אני נמרוד וזה סוג של מונולוג שכתבתי הרגע, לא ערוך ולא מהוקצע - עמוס בדימויים ובדרמטיות מיותרת - לא מאורגן וחסר כל שורה תחתונה עמוקה יותר מ"אני כותב את מה שאני חושב."