עד בוא  הגשם 

*   *   *

היה עומד על שפת הים ומביט בשקיעה. הרוח הכתה בפניו.

זה לו המפלט האחרון מפני הריקנות, חשב. כשהוא עומד כך, מול ים האינסוף, הוא חושב על הנצחי. הרוח המשיכה להכות, והוא הרהר בכך שהחורף משתהה השנה. דצמבר כבר היה מתנהל לאיטו, והשמים עודם שקטים, שכשומרים בחובם סוד של מסתורין, כמו היו מתדיינים אם להוריד גשמיהם מטה אם לא. עננה היתה נראית במרחק. עמד שם עוד דקות מספר ופנה ללכת, ידיו בכיסי מכנסיו, צועד אל מול הרוח והגלים רוגעים לידו. השעה היתה כבר מאוחרת.

*   *

כשהתעורר נבות בבוקר, היה מצב רוחו עליז במיוחד. כמו נשכחו ממנו כל צרותיו, ולאחר ששתה את כוס הקפה של בוקר ישב לכתוב.

שרבט כמה מילים על הנייר, ואז נזכר – כמו לקחו כח עז, כמן ישות חזקה והניחו במקומו. הוא ניסה לדלות עוד מספר מילים, וכשראה שלא מצליח הליט פניו בכפות ידיו וישב כך. היה חולם.

הנה רואה הוא את בנו בכורו גיא, והא לבוש מדים, גבוה ושזוף ולראשו כומתה ככתר מלוכה. הוא מביט בו בגאווה שאינה מוסתרת ומחייך. גא מגיע הביתה לחופשת שבת ואור בא עמו. טיפות של גשם כחוטי כסף דופקות על החלון. גיא ניגש לחלון ופותחו בדפיקה. רסיסי גשם חודרים לחדר ונמלאים באורו הבוהק. אך הנה תם החלום, הוא מתעורר באחת, מביט סביבותיו בתמהון ונוכח לדעת שעברו אך דקות מספר.

הבית היה שליו ורוגע, חלונותיו פתוחים לרווחה, אך טיפת גשם – אין.

באין לו דבר לעשות יצא לרחוב. שעת בוקר, מן המוקדמות, וריח של התחדשות עמד באוויר. השמים היו תלויים ממעל, נקיים בתכול עז וחצוף, כמו לועגים למבטו והוא השפיל עיניו למרצפת. הרהר באשתו, וכמה שהיא מבינה ומתחשבת ולא דוחקת במצבו ואעפ"י שהוא משתדל כל כך אין משפט מסודר יוצא תחת עטו, והדפים נשארים לבנים כל כך והמחיקות והפח המתמלא מרגע לרגע. ניסה להיזכר מתי כתב בפעם האחרונה איזה סיפור, או איזה מאמר או אפילו קטע קצר הראוי לקריאה.

עלה בזכרונו אותו יום, בחומו הלוהט של אוגוסט, כשהגיש לעורך את הקטע הראשון המיועד לטורו השבועי בעיתון, ומבע של חוסר בטחון מנסה לא להראות על פניו. העורך שקע בכיסאו ועיין בתשומת לב מרובה בדף הכתוב צפוף צפוף. מעניין, מעניין מאד... המהם מתוך קריאתו. נבות עמד ממתין, בדריכות אך כבר תחושת שלווה בוטחת מתחילה לקנות לה מקום בליבו. ניסה לעקוב אחר עיניו המרצדות של העורך הבוחן את עמל עטו פרי כתיבתו, מנחש לשבט או לחסד, וכשהתייאש החל מבטו נע על פני החדר, בוהה בהיסח הדעת דרך התמונה היחידה שעל הקיר, סירה ובית קטן ואנשים ואם אינו טועה של ואן-גוך. העורך הרים פניו בסבר רציני עדיין ואמר: טוב, טוב מאד הפעם. נתחיל ונראה עם הזמן. נבות שומע את המילים ויודע שעליו ללכת כעת ויוצא מן החדר בצעדים מהירים ושמחים מתנגנים בתוכו בסטקטו עליז של אור ושל תקוה. ימים הרבה חלפו מאז ונבות כבר כותב מוכר בעולם העיתונות והסיפורת, ובזמן שהיה כותב, קצב העט הרוקד על השורות הזכיר לו תמיד את אותו סטקטו של לאחר הפגישה הראשונה במערכת. ובכל עת שהיה רואה את הטור שלו מתפרסם שחור על גבי לבן ושמו מעטר אותו, שמחת הראשוניות היתה קופצת עליו.

ואחר כך בנו מת. הם דפקו על הדלת, שלושה אנשים, והוא הביט בעינית ולא הבין מי הם, כי הרי ידידים רבים אין לו ולא בכל יום דופק זר בדלת, ובודאי לא כשהוא לבוש מדים, והוא פתח והופתע כשאמרו: אתה אבא של גיא. הוא אישר, והם סיפרו לו על פעולה בלבנון, ומוקש והתפוצצות  והמילים כמו עברו לידו, בשקט בשקט שלא להפריע כמו שהיה מעיר את אמו כשהיה קטן. וכשראו שאינו מגיב שאלו אם הוא בסדר, והוא השיב שכן, ומבטו בוהה דרך חלל של ריק בלי להבין אל מי הם מדברים בכלל. ואז אשתו הגיעה  כי שמעה דיבורים בפתח, ושאלה: מדוע אתה לא מכניס אותם פנימה, וכשראתה את מבטם לא הבינה, עד שאמרו לה במילים של רוך ושל שקט כמו להסתיר את מה שהיה, כאילו אפשר להסתיר את מה שהיה, והיא הביטה בהם וצחקה, כמה אבסורדי, ואמרה: לא, זה לא נכון, כאילו סירובה לקבל יוכל להחזיר את המציאות לתוך שריונה. ואחר כך, אחרי שהלכו, הם התחבקו והיא בכתה כל כך, ממאנת להאמין, והוא היה הרי חיל מצטיין וילד כל כך טוב, ולמה דוקא הוא. אבל לו לא היה עדיין את הרצון הזה לבכות ומבטו בוהה והוא מנחם אותה ואוסף אותה אליו כמו שהים אוסף אליו את השוניות ואת הגלים שמתנפצים אליהן ואת הקצף שמתנפץ אל הגלים.

ואז היה סוף העולם.

*   *

עדיין בוקר, והוא פוסע ברחוב וילד שנתקל בו מזכיר לו שהוא במציאות ועד כמה שהיא עגומה ושצריך להמשיך. רוח קלילה מעיפה עלים ומלטפת כבסים על המרפסות ועל הגגות, אך גשם אין, והוא חושב על מה שאמרו אתמול ברדיו שמתחיל להסתמן מחסור במים וצריך לחסוך.

עוד הוא הולך, והנה ראה שרגליו הובילוהו לבנין המערכת, כמו עניין של הרגל, וצחוק סתום מחלחל בגרונו וחונקו ומאיים להתפרץ.

נזכר באותו גיליון שבו התפרסם הטור המוצלח שלו ואיך שכולם גמרו עליו את ההלל, ואיך שראה את הקטע שלו מודפס בדוכן העיתונים כשיצא מהבית ביום השבעה הראשון לשאוף קצת אויר, נכון שיושבים שבעה אבל הקירות סגרו עליו עד מחנק, וליבו בוכה והוא עומד וקורא את מה שכתב עד שהמוכר הזעיף אליו פנים והיה צריך לשלם ולברוח משם עם העיתון. וכשסיים לקרוא את הטור שלו דפדף מעט אחורה ופתאום ראה את החיוך המוכר, והעיניים השחורות המביטות בו מבעד לנייר העיתון הדק ולמטה מודעה צנועה של ניחומים לידידנו היקר, חבר המערכת והוא קרע את העיתון בחמת זעם עד שהיה לחלקיקים קטנים שאותם זרה לרוח עד שנעלמו.

וכשחזר הביתה, ידע שעליו לכתוב, שהרי מחר כבר עליו להגיש את הטור לשבוע הזה, והוא ניגש לשולחן העבודה שלו וישב, ולקח את העט בשתי אצבעותיו, וצייר קו ועבר עליו שוב ושוב, ושוב ועוד הרבה עד שכבר נהיה חור בדף והוא המשיך על השולחן, בקהות חושים ובפראות במן אובססיה לקו הזה שמצויר על הדף ועל השולחן עד שאשתו נכנסה וחיבקה אותו והתחילה לבכות.

ואחר כך הוא זוכר ביקור של העורך בביתו, לא היו הרבה מבקרים בשבעה אבל מי שצריך בא, ונבות ישב כל אותה עת מורכן ומהנהן לדברי העורך שאמר שהוא משתתף באבלו ומבין את כאבו, ומה יש כאן בכלל להבין, והוסיף שהוא פוטר אותו כמובן מכתיבת הטור בשבועות הקרובים, ושיהיה חזק כי צריכים אותו כאן במערכת.

ואז עברו כמה שבועות שבהם לא עשה כלום, רק הסתובב ברחובות בחוסר מעש וטעם לחייו, מביט בשמים הריקים וכמו רואה את חייו עוברים לידו בלי להשתתף בהם ממש, כמו צופה בהצגת ביוגרפיה של עצמו. וכשתמו ימי החסד צלצל אליו העורך וביקש שיכתוב, ואמר שזה יעזור לו להרפא ולהתנחם ונבות רק שמע את המילים חלולות מן העבר השני של הקו ואמר: כן, אני אכתוב.

ואחר כך ימים של ישיבה מול הנייר כשהעט בידו והוא בוהה ומנמנם חליפות, ושורות וחצאי שורות ומילים בודדות וכדורי נייר מושלכים בזעם לפח האשפה.

הדלת לחדר עבודתו היתה נפתחת מידי כמה שעות ואשתו היתה נכנסת, מביאה לו כוס תה בנענע או לימון ושואלת: אולי משהו לאכול, והוא משיב רק בניע ראש בלי להרים את עיניו מהדף, ואחרי שהות קצרה היתה יוצאת, והוא שומע אותה סוגרת את הדלת ומתייפחת חרישית מן הצד השני, עדיין רכון על הדף.

וכך עברו להם הימים, והוא לא היה יוצא מהחדר אלא רק כשאשתו היתה נכנסת, שקופה יותר מפעם לפעם, ולוחשת לו שהגיע זמן לישון, ואז היה קם בעצלתיים ומתכונן לשינה. ולמחרת שוב היה קם לאותה ישיבה ממושכת שאין לה תוצאות, והשמים התכולים החלקים מענן מביטים בו מבעד לחלון הקטן שבחדרו.

וכשצלצל שוב העורך ענה שהוא משתדל וכבר כמעט גמר, ורק עוד בעיות של הרגע האחרון. אך בעצם ידע שהוא משקר, ושהטור שלו יהיה ריק השבוע, וגם שבוע הבא, ואולי לתמיד. הוא לא זוכר כמה שבועות כאלה עברו עד שצלצל העורך והודיע לו בעדינות שאין בו צורך יותר. ואז הגיעו הימים של שיטוט ברחוב, ועל שפת הים, מחכה לאות, ואשתו מן הצד כואבת את כאבו, את כאבם. לפעמים היה מרגיש שהנה, זה מגיע, והיה ממהר לחדר העבודה ומחפש אחר דף נקי ויושב לכתוב, אך הדף היה הופך מהר מאד לאוסף שרבוטים חסרי משמעות ואחר-כך לכדור מקומט ומושלך לפח המלא. לפעמים היה חש שהוא עצמו הפך לכדור מקומט וחסר ערך.

ואז באה הצעתה של אשתו, שילך לראות פסיכולוג, ולנבות כבר לא היה כח לסרב והיה הולך פעם בשבוע כמה רחובות ברגל עד שהגיע למשרד הקטן, שהיה מסויד לבן ומוקף דשא ופרחים ונראה מטופח, ובהתחלה עוד היו לו פרפרים בבטן אך כשנכנס הרגיש מן הקלה ושלווה כזו שמילאה את ישותו. אשתו היתה מרוצה ואמרה שמתחיל לחול בו איזה שינוי, והוא חשב שאולי באמת יש בזה משהו אך ידע שעדיין לא זורמים מים חיים במעין ליבו שיבש, והפח עוד היה מתמלא כדורים מקומטים.

*   *

וגם היום בבוקר, כשניסה לכתוב כאילו דבר לא קרה, לא הוציא דבר ראוי לשמו מתחת ידיו והנה הוא עומד פה מתחת לשמי חורף שקטים ובהירים, ליד בניין המערכת. נבות המשיך ללכת עד לגן הציבורי הסמוך, מצא ספסל וישב עליו. ישב והתבונן סביבו, עד שעיניו התמקדו על ילד קטן וכלבו, רצים על הדשא, ופתאום הרגיש שהוא מאד מודע לקולות הצחוק והנביחה העליזים, ולרוח שנשבה בשערותיו של הילד, ולתנועה שלהם ביחד, כל כך מתואמים ביניהם, והתחילה לנבוט בו איזו תחושה של משהו שקיים שם, משהו שנוכח במציאות הזו של ילד וכלבו. הוא המשיך להתבונן בריכוז, חש את הרוח על פניו ואת מגעה הנעים בעורו,  וקלט את קרני השמש המסתננות דרך ענפי העצים, מאירות ברסיסים של אור רך את הגן, והילד היה כעת יושב ליד הכלב ומלטף את פרוותו והיתה שם, הוא התקשה להגדיר, איזו אנרגיה שזרמה ביניהם, משהו בין אהבה לשמחה ואולי פשוט כח של חיות, במילה אחת, בעצם, חיים. הוא חשב על אשתו ועל המסירות שלה, הכוחות שהיא מעניקה לו בלי גבול למרות מה שהיא עברה לא פחות ממנו, ומשהו נחמץ בתוכו. אבל מיד התעודד, כי חשב שעוד לא מאוחר ואפשר לתקן ולהחזיר אהבה ולחיות ביחד באמת ופתאום רצה כל-כך לאמץ אותה אל ליבו. הוא קם, שולח מבט אחרון בילד הקטן שקלט את עיניו ונופף לו בחיוך לשלום, ונבות התפלא על היד שלו שהתרוממה לנופף בחזרה ועל שרירי פניו שהתעקמו למן חיוך קטן, תנועה שכמעט נשכחה אצלו, ועם החיוך הרגיש שהקמטים בנפש שלו מתחילים לזוע לצדדים וכאילו מנסים להתיישר . הוא התחיל ללכת, לאט ואחר-כך מהר יותר, וקצב נעליו התאים לקצב ליבו, קצב חדש-ישן מתעורר של כבר לא לגטו-כמעט סטקטו, וכשמיהר כך הרגיש לפתע איך נברא לו רעיון בתוך מוחו ואיך הוא קורם עור ועצמות וחש צורך עז לכתוב, לפתוח דף חדש, ופתאום מצא עצמו בתוך חנות למכשירי כתיבה ותוך רגעים מספר כבר היה בחוץ עם בלוק מכתבים ועט והחל כותב, וכותב, וכותב... את כל מה שלא כתב עד כה, ואז, הרגיש טיפה קרה נופלת על מצחו והביט למעלה לראות אם הוא עומד מתחת לחבל כביסה אך מעליו לא היה דבר מלבד שמים מתחילים להאפיר ועוד טיפה נופלת עליו, ועוד אחת, ועוד, והנה הרגיש שעיניו מתמלאות דמעות ובהתחלה ניסה למחותן באצבעו, אך הפסיק, והדמעות שפרצו בפתאומיות לא מובנת מעיניו, התערבבו בטיפות הגשם הראשון שירד סוף סוף על שמי העיר.