עמוק בין שתי חנויות בגדים רועשות וצבעוניות, מובלעת לה חנות קטנה הנדמית כסדק בקיר. מי שלא מחפש אותה, לא ימצא.
מאחורי פוסטרים ורצועות של נייר דבק, בחדר אפוף עשן הסיגריות, ניצבים על המדפים ומאחורי הזכוכיות שורות שורות של חפצים קטנים ויפים. רובם כסופים, אך אינם מבריקים, והם למעשה אינם משמשים לשום מטרה מלבד קישוטים נאים במיוחד.
טבעות מעוטרות סמלים מפותלים, ארונות מתים זעירים אשר ידיים כסופות עדינות נשלחות מתוכם, כדור זכוכית על מעמד דמוי כף-יד, כל אחד מהחפצים נושא תווית מחיר עם מספר תלת-ספרתי.
פני גולגולת כסופה מחייכים אליך מתוך שעון מחוגים כבד ומתכתי, אשר הספרות בו כתובות באדום כהה, ולנצח תוכלו להביט בצורות הקטנטנות החרוטות על הברזל.
אם תצביע על אחד, ותשאל למחיר, יענה לך קול משנן "מאה עשרים" "מאה ועשר".

אך אם תרים את עיניך מהתכשיטים המשונים המרתקים את המבט, תמצא מראה מרתק אפילו יותר. מאחורי הזכוכית עומדת אישה מנומשת, המחזיקה בשתי אצבעות את הסיגריה המעשנת והמתכלה, מקרבת ומרחיקה אותה משפתיים צבועות באדום, מנוגדות לנמשים הכתומים ולשיער הצהוב האסוף.
נמשיה נחים ברוגע על האף הצר ומבטה נעוץ אי-שם, בנקודה גבוהה יותר ממך, במראה שלעולם לא תהיה שותף לו.
גם על פריט מעניין זה אפשר להביט ארוכות. בכל נמש, בכל תנועת עפעף ובכל קעקוע על הכתף החשופה.

המבדיל אותה משאר התכשיטים היפיפיים הוא תווית המחיר אשר לא מוצמדת על גבה. ולכן, אם תשאל כמה עולה הדבר היפה שמאחורי הדלפק, לא תקבל תשובה במספר תלת-ספרתי. לא תלת-ספרתי, ולא שום מספר אחר.