סימן קריאה גדול חזק ומודגש מרקד על כף ידי, נוטה אלכסונית ומתיז דיו. אכן זהו עט, עט פשוט. היחסים ביננו מורכבים: מצד אחד הוא פולש בחוצפה חיננית למפרשי נפשי. קורע בהם טובל בים לבבי הגועש- השחור ויוצא צח משלג. מצד שני אני מציב אותו כתורן. אומנם הוא מרקיד את הספינה כולה, אבל אני מציב אותו כתורן.
זה לפעמים, אני מודה.
בפעמים אחרות הוא יוצא רצוץ רוחות הומיות. שבור ומותש. ובכן- תודה לך עט יקר! הרי לך חופש! עשה כאוות נפשך! אני אותך עוזב! לא עוד מפרשי לבי, לא עוד תורן מרקד, בשתי ידיים חסונות אוחז במשוטים ארוכים מעץ. אתה? יהיה זה אכזר מצידי אם אדרוש ממך להתגמש ולהפוך לסימן שאלה בקצה חכה רופפת. עלוב עד כדי פיתיון, עקמומי עד כדי קרס. הלא בנפשך הוא; לא תאבה!
ואיך אצרפך עימי ימים רבים בלבב ימים?!
העט נרגש ומעלה קצף כמעט נרכן על רגלו האחת ואמר באיפוק: "יפה דברת ונאמת בחכמה, אך לבגוד בחבר עתיק יומין לא תוכל. יותר משאמרת הבנתי. דע שעוד תזדקק לעזרתי כמו עלה לאור וגבעול למים חיים. ואתה תעשה כטוב בעינייך".
תגובות