השמש הזאת. שמש תמוּז.
חודרנית ופולשנית, כמו הרבה זכרונות לא נעימים שלי. ומחייבת אותי לתת לכולם לראות יותר ממה שאני רוצה שייראו. וגם להביט אני בעצמי.

 שלא שואלת אם אני מוכנה לצאת לאור, ואם החום בריא לי עכשיו, ואולי אני בכלל צריכה קור וחושך להיטמן בהם עוד קצת ולמה אני לא יכולה להחליט לבדי מתי אני רוצה שמש.

שמש תמוזאית, שמשאירה בי סימנים, שכותבת עלי עוד תמוּז, מכריחה אותי לזכור אותה גם באָב.

ודווקא זה החודש שלי.
וזה גורם לי לחשוב לפעמים, שמישהו למעלה תכנן לי חיים אחרים לגמרי. חיים שאין מה להתבייש בהם גם לאור השמש.

ובתמוז שעבר, במתנה שנתתי לך לכבוד היוֹמוּלדת שלי, אני נותנת מתנות ביומולדת שלי, כמו שקראתי לפני המון שנים שבילבי עושה, כתבתי שהשמש של תמוז מראה לי את האמת, ושקורים לי דברים טובים. בזה אחר זה. ככה אומר השיר שכתבתי לך. בזה אחר זה קורים לי דברים שמחים. ושאני משתדלת לשמור עליהם. כתבתי שאתה אחד מהדברים הטובים, גם כתבת י"הכנעת הודיה". זה לא שלי. זה של לאה גולדברג. אבל זה צירוף נוגע מאוד. אני מודה לך, ואני גם כנועה. אמרת אח"כ שהתרגשת מאוד, ושעכשיו אתה לא יכול לתת לי שום מתנה יפה יותר, ובאמת, לא נתת לי מתנה.

כבר אז זה היה שקר. הדברים הטובים שקורים לי בזה אחר זה. לא קורים לי דברים טובים. בטח לא אלה שאני מחכה שייקרו. אלה שחלמתי שייקרו- כדי שאני אוכל כבר להראות בשמש של תמוּז, ללא הכנעה. אבל כתבתי שכן קורים לי, כי חשבתי שאולי אם אני אשקר שזה ככה, הם באמת ייקרו. חשבתי שישמעו את השקר שלי ויבינו שהוא משאלה. חשבתי שזה טיפשי לכבות את הנר כשמבקשים משאלה. דווקא מי שהצליח לשמור על הנר דולק, בזהירות, עד שהנר ייכבה או אולי עד היוֹמוּלדת הבא, מגיע לו שהמשאלה שלו תתגשם. קיוויתי שאם אני אגיד לך שאתה דבר טוב שקרה לי, אתה תקרה לי .תקרה לי כמו שאני רוצה, לא כמו שהיית. או שייקרה לי מישהו אחר. או שתיקרו לי בזה אחר זה.

אולי כמו שחשבתי, שאם אני אחלק ביוֹמוּלדת שלי מתנות, כמו בילבי, אז כמו אליה יבואו אליי חברים לחגוג, וכמו לה יהיה לי סוס, וכמוה אהיה קלת רגליים ושמחה, וכמו לה- תמוּז ישאיר על פני נשיקות שמש, שאוכל לשמוח בהם.  שכמוה אהיה קצת שמש אני בעצמי.

הייתי ילדה קטנה.

והשנה אני כבר לא אתן לך מתנה ביומולדת שלי. ולא על זה אני בוכה.
יש לי אנשים אחרים לתת להם מתנות. אני אגיד להם, שהם הדבר הטוב שקרה לי השנה. זו האמת. אבל את השיר על הדברים הטובים שקורים לי בזה אחר זה אני לא אכתוב להם. אם יש מי שמקשיב למשאלות שלי, הוא לא מקשיב להן כתובות על דפים של יוֹמוּלדת, או שהוא מאמין בקלות לשקרים שלי.

ואין פה ממש היגיון במה שאני כותבת.
ואם הבטחתי לא לכתוב אז איך זה שאני כותבת את זה, כאילו שאני משאירה למי שמקשיב למשאלות שלי רמז. ואין הסבר לאיך שאני ככה עכשיו. אולי רק, ששוב תמוּז.