אני משתגע. אני לא יכול יותר, אני משתגע. אני חולה נפש. עיניים. אני יכול להביט על העינים האלה לנצח.
הן זורחות מול מבטי דרך הצללים.
לאט לאט אני מתערער, מאבד את שיווי המשקל. עיניים. עיניים שמפילות אותי למטה לתהומות, ומעלות אותי לפסגת האושר האמיתי. צורות המהבהבות מולי בחושך. כמו משהו לא-אמיתי. דברים שקראת עליהם בספרים. שלא האמנת שיכולים להרוס בנאדם. ועכשיו אתה חייב להפסיק, לא-לרצות יותר להביט.
ואי אפשר.
אני לא יכול להחזיק את עצמי כשאני עומד מבוייש מול האורות, מול הפנסים הענקיים. כמו פנסים של במה. אתה עומד מולם חסר אונים, קטן, מבוייש. ואני לא יכול לשלוט. לא במבט, לא ברגשות, לא במחשבות האלה שבאות ומנקרות בי, ונוזפות.
מעורער, כשהצללים איבדו את משמעותם, אני עומד ומביט מהופנט במאור הגדול. בשני הפנסים האלו, שדרכם היא רואה את העולם.