בשאון שועה שריקת הרוח

ובחובה שכינת הרחמנא ליצלן,

מי ייתן לבן בלי שם מנוח?

הרי בצדיה גוללו אבן מחשבתו.

ולית הכחש ידבר,

בחידלון חיי שעה.

ראה הבליח גלאי דורון

ברומו של עולם-

על צור צייה צביון אשמורת,

צמית צורר את הצפון,

קב ל- קב הוא מלקט,

ורוחות חגות סביב ראשו,

רוח קדים נושאת הנכא,

ופרצים של עיועים,

אוזניו תצילנה

אל, אל מלא הרחמים,

כי קהו עיניו מרגש

וליבו כאדמתו

סירהב העוב מרדת גשם

ונפשו יבשה עימו,

"בעיניים עששות התהלך בין הטיפות

הרי למשואה נידון קוטל הקנים

אשר פיו וליבו מלאים פיגולים..."

(אי שם צרדתו נישאה לעבר הקללות)

קזוס בלי ללא ספקות,

הכריז האיש לעצמו,

באגרופיו החל לדפוק

לבכות על רוע גזרתו,

הפעם לעברו אדם צעק,

בעודו משקץ ומשטמה

"שב בשקט ואל תירק,

כותונת הכפייה

לאיש לא מחכה."