הרגעים האחרונים 

מסביב היה שקט, כולם לחשו, האחיות נכנסו ויצאו על קצות האצבעות, האוויר היה טעון. היא שכבה במיטה הלבנה, עיניה עצומות, נשימותיה כבדות. גופה מבעד לשמיכה נראה בקושי ושערותיה השחורות הארוכות פרושות על הכרית.

בחייה היא הייתה אישה יפה ופעילה. אהבה מאוד לשיר. בכל הזדמנות הייתה שרה וקולה הערב היה נשמע בכל מקום. תמיד רצתה ללמד אותי שירים חדשים שלמדה במקהלה בה השתתפה, אבל אני זייפנית גדולה הייתי, היה לי קול אחר, קול חזק, שאפילו במקהלת בית הספר לא חפצו בו.

"תשירי את, אמא" ביקשתי.

הייתה לה מפוחית קטנה, כלי נגינה נפוץ בתקופה שלה. בערבי קיץ קרירים כאשר ישבנו בחוץ על הדשא, היא ישבה במרכז וניגנה. לפעמים הצטרפו גם השכנים שאהבו את נגינתה.

"נגני עוד, אמא" בקשנו כולנו.

אהבתי להתבונן בה בשעה שניגנה, לראות את הטיית ראשה ואת תנועות שפתיה שכמעט בלעו את המפוחית. ככל שנמשכה הנגינה משקפיה היו צונחות לאיטן כלפי מטה לקצב השיר, ואני במקום להקשיב לקונצרט הניתן לי בחינם, הייתי פורצת בצחוק.

בשעה שתים-עשרה בצהריים הרופא נכנס לחדר, העיף מבט ויצא. ואז, היא התעוררה לפתע, הסתכלה עלינו מופתעת ושאלה: "למה אתם פה?" ומיד חזרה לשנתה הטרופה. לאחר מכן התעוררה שוב והמשיכה את שאלתה: "איך אפשרו לכם לצאת?".

בכל רבע שעה התעוררה והסתכלה עלינו במבט תמה. גם ברגעיה האחרונים הדאגה ניבטה מעיניה, דאגה של אמא.

ביום שקדם ליום הזה, אבי קרא לנו, לי ולשתי אחיותיי "בואו מהר, הרופאים אמרו שזה יומה האחרון". עזבנו את כל עיסוקנו ומיהרנו לבית החולים, מיהרנו לראותה בפעם האחרונה, להספיק להחליף איתה מילה ואולי לזכות בחבוק אחרון.

הנסיעה באוטובוס שהובילה אותי לבית החולים הייתה ארוכה מהרגיל, כך היה נידמה לי. ישבתי ליד החלון והסתכלתי החוצה. השמש זרחה, השמיים היו כחולים, ציפורים צייצו וילדים עם תיקים על גבם מיהרו לבית-הספר. בכל תחנה עלו וירדו אנשים. קול הצחוק שנישמע מהספסל הקדמי צרם באוזניי, ובמושבים האחוריים ישבה חבורת בנות ופטפטה, כעדת תרנגולות שמחכה לארוחתה.

ואילו אני, אני נוסעת להיפרד מאמא שלי. לתמיד. מחר יום חדש ולא תהיה לי אמא יותר. אני אמנם לא קטנה, אבל עדיין זקוקה לה. רציתי להתייעץ איתה בעניין מסוים ולשמוע את דעתה. לספר לה שיש לי חבר חדש נחמד. שהציונים שלי בסדר גמור ושאין לה מה לדאוג ולמסיבת הסיום שלי מוזמנים גם ההורים ושאני מופיעה בכמה קטעים. גם קניתי חצאית חדשה שצריך לקצר ולהחליף את המתנה שקניתי לה ליום ההולדת. עוד הרבה דברים רציתי לומר לה, אבל אני לא אספיק, כי מחר, קשה לי לחשוב על כך, מחר היא לא תהיה.

החבוק שנתנו לה, כל אחת מאתנו, בין התעוררות לאיבוד ההכרה, זכרונו מתעצם משנה לשנה. המילים האחרונות שנאמרו אצורות בזיכרון כאוצר יקר ערך והמראה שלה ברגעיה האחרונים, מכאיב כמו צריבה שהוחתמה לנצח.

הערב ירד, אבי אמר שנלך, שהוא יישאר לידה בלילה. מבט אחרון, שלום לך אמא יקרה.