העיניים שלא ראו

עיניים רבות ראיתי בחיי, עיניים חומות ושחורות, כחולות ואפורות. העיניים הירוקות של אימי זכורות לי במיוחד. כאשר הן היו כעוסות הירוק שלהן הפך בין רגע לצבע אפור כהה ואז ידעתי שאכזבתי אותה בהתנהגותי הפזיזה ובקלות דעתי. וכאשר הדאגה ניבטה מעיניה, נוצר חריץ עמוק מעל אפה ומבט של תוכחה ניבט מעיניה שגרם לי להרגיש רגשות של אשמה על שהלכתי בלי לומר מילה ובלי לומר מתי אחזור והיא ישבה וחיכתה. ובשעת שמחה, עיניה הירוקות זהרו ונצצו והירוק שלהן התמזג עם הירוק של הטבע שנשקף בעדן, למראה עיניים אלו, הרגשנו כל בני המשפחה שהאושר שוכן במעוננו. אך מבט אחד לא הייתי מחליפה בשום מבט אחר בעיניה, זה המבט שהביע גאווה, מבט זה אמר לכולם תסתכלו עליה, זוהי ביתי.

אימי נפטרה צעירה ממחלה קשה. את הסיפור שלה  איך עלתה לארץ כילדה בת שתים-עשרה, שמעתי מפיה פעמים רבות. היא היגיעה בלי אבא ואמא שכל כך אהבה, בלי אחיותיה הקטנות שאליהן כל כך התגעגעה, נשלחה לקבוץ אל אחותה הגדולה, שם גדלה. היה לה קשה בלי הוריה ובזמן שדברה עליהם, דמעה גדולה ונוצצת נשרה מעיניה והתגלגלה על לחייה ואחריה הייתה עוד דמעה ועוד אחת, ופתאום זה הפך לבכי עצור ואז, הייתה מוציאה מטפחת מכיסה, מנגבת את עיניה ובבת אחת הפכו העיניים הירוקות שלה לאדומות מאוד. באותה המטפחת הייתה מקנחת גם את אפה, שגם הוא הפך לאדום ביותר. המראה הזה שלה וסיפוריה העצובים נגעו לליבי, הרגשתי רחמים עליה, רציתי לגשת אליה ללטף את ראשה, למחות את הדמעות מעיניה ולהגיד לה שאנחנו פה, שיש לה עכשיו משפחה אחרת. אחרי שאימי נרגעה קצת והמטפחת חזרה לכיסה, והפנים כבר לא היו אדומות, והעיניים שלה חזרו להיות מאוד ירוקות, הייתה מספרת על רגעים אחרים בחייה. איך בגיל שמונה- עשרה הלכה עם קבוצה של צעירים "להכשרה". כך נקראה התקופה שבהם קיבלו צעירים הדרכה לפני שהקימו קבוץ חדש. במסגרת ההכשרה נשלחה הקבוצה של אימי למושבות הגליל התחתון, מושבות אלו היו מפותחות מבחינה חקלאית  וכולם באו ללמוד מהן. שם פגשה את אבי ומשפחתו המסועפת שהיו בעלי משק גדול. הם התאהבו. הוא התאהב בה בגלל העיניים שלה כך סיפרה, הוא אהב את הצבע הירוק שלהן. היא התאהבה בו בגלל עיניו החומות ושערו הג'ינג'י. אחרי שאימי נפטרה, פתאום, ברגע אחד, העיניים שליוו אותי כל חיי לא היו. הן לא ראו כאשר סיימתי את לימודי ואני יודעת שאם היא הייתה שם, הייתי רואה עיניים גאות ושמחות בשמחתי. הן לא ליוו אותי ביום נישואי ואני יודעת שאם היא הייתה, הייתי רואה עיניים מלטפות  ועוטפות אותי באהבה, כפי שודאי הייתה מרגישה. עיניה לא ראו כאשר נולד בני והפך אותי לאמא בפעם הראשונה ואותה לסבתא ובדמיוני ראיתי את עיניה מאושרות וצלולות למראה תינוק בן יומו. הן גם לא ראו ולא ליוו אותי בגידול ילדי והפיכתם לאנשים בוגרים ומצליחים. אך דבר אחד אני שמחה שעיניה לא ראו והוא, יום הפרידה שלי מבעלי. אני יודעת שאם היא הייתה, היו עיניה עצובות ודמעות היו זולגות מהן. היא ודאי הייתה מוציאה את המטפחת מכיסה, מנגבת חזק את עיניה שהיו הופכות לאדומות, מקנחת את אפה ומתקשה להירגע. את העיניים האלה לא ראיתי וטוב שכך.