גבעת הנרקיסים        רחל  שלזינגר

שבת ,י ום שכולם אוהבים, אחד- נוסע לטייל, השני- הולך לבית-כנסת

שלישי-עובד בגינה, והרביעי- סתם נח מעמל השבוע.

במושבי הקטן בעמק-יזרעאל, לנו הילדים השבת  הייתה  לטיולים , טיילנו הרבה,

לחורשה הסמוכה כדי לקטוף כלניות ורקפות, למושבים השכנים כדי לבקר חברים.

טיולי  אופניים ארוכי טווח גם הם היו חביבים עלינו ביותר למורת

רוחם של הורינו שתמיד היו במצב של דאגה.

הטיול הנפוץ ביותר בעונת החורף היה הטיול לגבעת הנרקיסים.זאת הייתה

גבעה מופלאה שהנרקיסים גדלו בה פרא, נרקיסים מדהימים ביופיים  ובגודלם.

 הספור קרה  בשבת אחת חורפית שטופת שמש,החורף היה אז  בעיצומו,

גשום מאוד, האדמה הייתה בוצית, שלוליות כיסו חלקים נרחבים

מהשטח והכול היה סגרירי וטובעני.

שבת אחת של שמש כמו אותו היום, הוציאה את האנשים החוצה,

לאוויר הצח, לטייל, להתחמם, לנשום מלוא הריאות, להרגיש את החיים.

החום הנעים, ריח האדמה הספוגה במים, השמים הכחולים ללא ענן והעצים

הנוצצים מהגשם של הלילה גרמו לאנשים הרגשת שמחה ושחרור, האוויר

היה צלול והכול היה מאושר, גם אנו הילדים ספגנו במלוא ריאותינו

את אותו יום מופלא, את אותו האושר שהיה באוויר באותה שבת

חמימה. זה  היה יום מושלם לביקור בגבעת הנרקיסים.

וכך התאספנו הילדים משכבת הגיל שלי, ילדים בני  אחד עשרה, נעלנו

את המגפיים השחורים והכבדים שלנו, מגפיים כפריים ללא קישוטים,

מגפיים שהיו מותאמים לבוץ הכבד שהיה במושב, לבשנו בגדים קלים

יחסית, כי הרי יום שמש נעים ונחמד היה אותו היום. לאוכל

לא דאגנו, ידענו שלאורך מסלול ההליכה שלנו דרך השדות, גדלים

 תפוזים , גם הגזר והכול-רבי  בשלים לאכילה, לא נהיה רעבים.

הרגשנו מסודרים, הגבעה הרי לא רחוקה כעשרים דקות הליכה, והדרך

מוכרת וידועה היטב.  התחלנו ללכת, מצב הרוח היה מרומם, שרנו,

צחקנו, התבדחנו, כיאה למצב רוח ביום שמש חורפית.

וכך אחרי כחצי שעה של הליכה הופיע לפנינו מראה מרהיב ביופיו,

הגבעה הייתה לבנה כולה מכוסה בנרקיסי בר לבנים וגדולים, הרוח

הקלה שנשבה הניעה את ראשי הנרקיסים בקצב אחיד, כעין שירת מקהלה

חרישית. הריח היה עז ונישא למרחוק, התרגשנו, כיאה לחבורת ילדים

שרגילה לטבע ויודעת להתרגש מהטבע. התחלנו לרוץ לעבר הגבעה,הלב דפק

בעוצמה,הפנים היו משולהבים מהתרגשות,הרוח הלמה בפנינו וצעקות יצאו

מגרונותינו      הנרקיסים  !    הנרקיסים !

בסערה נכנסנו פנימה לתוך שדה הנרקיסים , ועוד פנימה, ויותר פנימה

ו...התחלנו לשקוע.

האדמה, שהייתה בוצית ביותר לאחר שבוע גשום במיוחד, הייתה רכה

מאוד ואנו התחלנו לשקוע עד לברכיים מבלי יכולת לזוז. התחלנו להיאבק,

במאמץ רב הוצאנו את רגלינו מהמגפיים שנשארו שקועות בבוץ, וניסינו

להתקדם ללא המגפיים, באיטיות רבה, כשאין במה להיאחז, ואין במה להיעזר.

התחלנו לבכות.

חבורה של ילדים שעד לפני דקות אחדות הייתה החבורה המאושרת בעולם,

הפכה  לחבורה של ילדים בוכים ואומללים.

עברה לה שעה,ועוד שעה, ההתקדמות איטית, ענן הופיע בשמים והשמש

הסתתרה לה מאחוריו, כדרכה של שמש בימי החורף, שרק מבצבצת לזמן

לא מוגדר ומיד נעלמת. אל הענן הקטן הצטרף עוד ענן וכיסה

את השמש כולה. האור כבר לא היה בהיר, הכול היה אפרורי

ועגמומי.  גשם התחיל לרדת, הבגדים היו ספוגים מים והרגליים היחפות

כבר כמעט לא מורגשות.

צעד אחרי צעד, עקב בצד אגודל המשכנו במאבק. שביב תקווה

ניצת בנו כאשר קצה הגבעה ניראה מרחוק, עוד מעט ,עוד מאמץ

קטן ואנו נחלץ ממצב ביש זה.

כן, הגענו לקצה הגבעה, יצאנו, אנו לא שקועים בבוץ יותר, אבל

קר לנו מאוד, אנו רטובים, רעבים ו...יחפים.

הגשם החל להתחזק, התחלנו לרוץ, רצנו בכל הכוח, בכל המהירות

חזרה לכפר שלנו,חזרה לבתינו.

כבר מרחוק ראיתי את אימי עומדת בפתח הבית, חמורת סבר, ידיה

על מותניה, שפתיה קפוצות ומשקפיה שמוטים- פחד אלוהים.

אני יודעת שאם היא לא הייתה שמחה שחזרתי בשלום, ודאי הייתי

זוכה לנזיפה הגונה.

רטובה כולי נכנסתי לבית היבש, לתנור החם, לנעלי הבית הנעימים, אחרי

טיול מיגע לגבעת הנרקיסים, ובלי אף נרקיס אחד ביד.