את הבית לעזוב,
זה כמו לב מוצף מכאוב.
למקום רחוק מכאן,
כי הכל מרוקן...מאהבה.
ירידות ועליות של ההרים והגבעות,
שלחוני מעלה מעלה,אל היודע נסתרות.
בבושה ענוה,מרכין ראשי עליו,
מחכה שירפא,שיעשה שלא תכאב...האהבה.
את השקט הגדול הוא הפר פתאום בקול,
"מצטער את דרכך,רק אתה תוכל לסלול".
בדממה התהלכתיבין מדברות וימים,
ורגלי נשאוני אל משכן העולמים...לאהבה.
שוב בדלת מתדפק,על רגלייה מתרפק,
אל הצד אותי דוחק,הדמעה לא תתאפק.
הסליחה רוצה פתאום,להתפרץ אל אור היום,
כי המקום הכי נכון שלנצח בו תשכון...האהבה.
תגובות