זר פרחים קטפתי לך,

משדה הקרב הוא נתלש.

זר גדול,יפה כארז,

כמו החייל שנפל מקודש.

לשֵם אהובתו נפל הבחור,

לשם שמיים גם-כן.

"שמע ישראל!" הוא קרא בוויתור,

אלוקים גם אותו יקבל.

אלמנה בודדה,נשארה לבדה,

הילד יתום ללא אב.

אבל אבא איתם יהיה בכל יום,

ליבם תוך רגע דאב.

שנה וחודשיים עברו עליהם,

זמן קצר,אך מקסים זה היה.

עוד חודש או שניים הוא היה משתחרר,

ולא היה נספה במלחמה.

עוד יום זיכרון,היא מרגישה בשואה,

העצב עליה גובר.

הוא נפל זה נגמר,הוא לעולם לא ישוב,

היא מנסה שלא להשבר.

כל יום שעובר,בשבילה זה כמו נצח,

בלעדיו זה לא אותו דבר.

בלילות הוא נגלה,מדבר בעדינות,

עם זיעה מתעוררת,וקר...

היא שוכבת בשקט,הוא שוכב שם עִמה,

את העתיד ראתה-את עולמה.