הוא הניח את גור הזאבים בפתח המערה ושלח כמה מבטים חטופים לצדדים. לא מיהר, אך חשש מאנשי הצעקות. הגור הקטן הסתכל בו כמה רגעים ושלח לשון רטובה לטעום את צינת האוויר. אחר התכרבל לו לצד סלע גדול, הניח ראשו בין גפיו וניסה להירדם בשקט המעיק.

תזוזה.

הילד נבהל ונתק את מבטו מן הזאב הקטן. שיחי הורדים רטטו מעט בזעף, אך לא נראה כאילו הסתתר מישהו או משהו מאחורי הזרדים הערומים. שוב, הילד שזוף העור הביט אל הדרך ממנה באו, ולאחר מכן הסב מבטו לכיוון ההפכי.

שום דבר. הילד היה לבדו.

בדממה צעד על קצות אצבעות רגליו היחפות אל השיחים הקוצניים. מעולם לא הרגיש את ליבו פועם בכזו עוצמה. נזהר שלא לדרוך על העשבים הקפואים שבצבצו מדי פעם מן שכבות השלג האפרורי. החניק את צעקותיו כשדרך על ענפים יבשים וחדים. הילד שלח מבט אחרון לעבר החיה המכורבלת, וכשראה שנשימותיה עמוקות ועיניה עצומות – נאנח ופנה לבחון את השיחים שניצבו במרחק צעד ממנו.

ידיו השזופות שנשלחו לסלק את ענפי הורדים נתקלו במהירות בקוצים, אך הילד נשא את הכאב ושוב בלע את צעקות הצער. דם אדום בקע מעורו השזוף וקפא כשנשק למי הקרח על הקרקע. כך גישש הילד, אך לא מצא דבר. משך בכתפיו לבסוף, חילץ את זרועותיו המכוסות שריטות מבין הסבך וזקף את גופו הדקיק. ובדיוק באותו רגע, זרח אור נוגה וצבעו בצבע דם הילד בעוצמה מבין השיחים.

הילד פער את עיניו הזהובות, הנוצצות באור הארגמן המתפרץ. אבן, בגודל אגרופו בערך, בהקה במעגל הדם הקפוא שסבבה. האור הזורח שיצא ממנה רק גבר וכאילו קרא לו: בוא, אחוז בי, חבק אותי.

גוף חם נשען על רגלו.

הילד הביט בפליאה מטה וראה שהזאב הצעיר התעורר ובא לבדוק את מקור האור המוזר. גם הגור בהה באבן לכמה שניות ואז החזיר מבטו לפני הילד, לעיניו הזהובות. עיניהם חדרו אחד לנשמתו של השני, ניהלו שיחה פנימית מיוחדת.

דקה, ושתיים וחמש.

לאחר זמן מה הכניס הילד שוב את זרועותיו הארוכות אל בין השיחים ושלה את האבן הזוהרת. קירב את האבן לפניו והתכופף כך שהאבן ניצבה בין שני זוגות עיניים זהובות. אורהּ לא סנוור אלא להיפך – חידד ובִיהר. מקרבה כזו הבחין הילד בעיצובה של האבן. כה פשוט, כה יפה. עיניו שוב נקשרו בעיניו של הזאב מבעד להילת האור הנושק לשפתיהם.

היסוס רגעי.

האבן נחה באמתחת הבד של הילד שהייתה קשורה, קטנה ודקה, על מותניו. קרני הארגמן פרצו בתחילה גם את סיבי הבד ואיימו לקרעם, אך נחלשו אט אט לאחר הבעירה עד הבהוב אדמדם אחרון. האבן שקעה בשינה ופתאום כבדה והילד נאלץ לתמוך באמתחתו עם ידיו. הילד והזאב חזרו בדממה למערה, שכבו זה לצד זה והקשיבו כמה רגעים. השקט הפיק הדים של עייפות ובדידות מקירות הכוך.

עיניים זהובות כבו לקראת שנת חורף עמוקה, והילד, הזאב והאבן הפליגו לחלום.

ובחלום,

רץ הזאב הקטן ומאחוריו ילד הערבות בתוך שדה דגן גבוה. האבן גם היא השתתפה בהתרגשות, מקפצת על חזהו החשוף של הילד, קשורה בחוט שטווה עכביש נחמד סביב צוואר הילד. וכולם צחקו ושמחו בריצתם, במשחק ששיחקו עם השמש במזרח. החמה עלזה וקרצה לילד שהחזיר בחיוך זוהר משלו. סומק השמיים שהופיע העיר שוב את האבן להאיר במנגינה מיוחדת. השעורים הזהובות ליטפו את כסותו האפורה של גור הזאבים, והוא הביט בהן בברק עיניו לתודה. עץ אחד, שרק רצה לתת, הופיע ליד האופק ושלח עם הרוח עלים ירוקים שדבקו לפצעיו של הילד ורפאום. וכל אלה; השמש והאופק, העץ והרוח, הדגן והאבן, וגם תאומו הנסתר של הילד זהוב עיניים קראו לו: בוא, אחוז בנו, חבק אותנו.

והילד אחז בהם וחיבקם,

ושוב הילד

היה מאושר.