הירח תמיד חולה בסוף הקיץ.

הבטתי בו בשעה שפילסתי את דרכי במהירות בין העשבים הגוססים. הלילה קצר, והמלאכה מרובה. הירח לא סיפק הרבה נחמה בימים קשים אלה, ואורו העמום לא עזר לי בניווטי. עצרתי והסבתי את מבטי כדי לרחרח את הקרקע. גם היא הרגישה בחוליו של הירח, והייתה בוכה בשבילו אם היה לה עודף מים.

הריחות שהוטבעו באדמה העידו שהלהק פנה כאן דרומה. הפניתי את גבי אל הלבנה והמשכתי בדרכי, מאיץ את קצב ריצתי. שאלות רבות התרוצצו במוחי באותו סיור חפוז, אך הייתי עסוק מדי בנטל שהיה על גבי ולא יכולתי להתחבט בהן. חורשת עצי אלון וצפצפה גדולה ניצבה מימיני, חומה טבעית בין אדמות המזרח המקוללות לאדמות המערב הדשנות.

לפי החישובים שלי, הלהק אמור להיות ממש מאחורי אותה חורשה סבוכה. לאחר זמן קצר, שיבחתי את מוחי הצעיר על כישוריו ופניתי מערבה. הלהק חנה ליד סלע עצום בעל צד שטוח הפונה כלפי מעלה. הוא ניצב במעין זווית שיצרה מרווח גבוה מאוד בין האדמה לקצהו של הסלע – מעין צוק. אולי זה היה מקרי, אך הוא נראה כשולח אצבע מאשימה כלפי השמיים כפויי הטובה. גם האבנים יודעות לדבר, בשפתם שלהם. עברתי את הסלע ונכנסתי לתחום הלהק.

שקט מעיק שרר באוויר המתוח. גם ציפורי הלילה לא העזו לצרוח כשחגו מעל העצים האפלים. הגורים כולם היו נלהבים לראות אותי וכשכשו בזנבותיהם בלהט. למעשה, גם המבוגרים ציפו בכיליון עיניים לבואי, אך הם, בניגוד לקטנים, ידעו מה בין בשורות טובות לרעות. הנהנתי אל הוריי ואחיי כשחלפתי על פניהם והמשכתי אל מרכז המחנה.

כשהגעתי אל מקום מושבו של ראש הלהק, מיהר הוא לקום ולצעוד לעברי. הכרתי את כללי המשחק. ברגע שמבטו החודר הופנה אל עיניי, הסטתי את מבטי בכניעה, להראות את נאמנותי.

"חיכינו לך בציפייה, נערי" אמר ראש הלהק. הוא לא היה מבוגר ממני בהרבה, אך התעקש לקרוא לי נער. כמדומני שנולד שני חורפים לפניי, באותו ירח. אמי תמיד אמרה שאנו דומים. תמיד דחיתי טענה זו בגלל סיבות מספר.

"חדשות רעות, פטיש" לחשתי בליווי אנחה קלה. בלהקינו היה מקובל לפנות אל המנהיג בשמו. מנהגים היו דבר חשוב, והיוו בסיס לכל החינוך של הדור הבא.

"ידעתי" אמר, והסיט מבטו אל הירח. דמעות החלו מבצבצות בעיניו. זה תמיד כואב לזאבים כשהירח חולה. יש מעין הרגשה כזו של חיסרון, כאילו נקטעת אחת מהרגליים.

"הבט" אמר, והפנה את ראשי לעבר השמיים. דמות מכונפת וארוכה חלפה ברקיע, פולטת גלי אש קצרים. "אפילו נַגוֹרָת´ לא נחה הלילה".

זרם הדמעות הכסופות שהיה עתיד לרדת על חוטמו נעצר וחזר חזרה אל ליבו הסדוק מכאב. הוא רצה שהשבט ירגיש לפחות שמנהיגם חזק, ויודע מה עליו לעשות הלאה. האמת הייתה שהוא הבין את המאורעות בדיוק כמוני, ולא ידע איך להגיב עליהם כלל. הכול היה כל כך מבלבל ולא צפוי, כמו אותו היום בו הירח אזר אומץ וכיסה את החמה, עוטף את העולם בחשיכה מרגיעה. רק שהפעם, הרוגע ברח. הדרקונית שלחה זעקת דאבה אחת אל האוויר לפני שנעלמה מן העין.

"פטיש, הפראים מתקדמים לכיוונינו. הבצורת התפשטה גם לשדותיהם, והם נודדים בחיפוש אחר מזון" עצרתי, מפסיק בין צרה אחת לרעותה. "מה שמכריח אותי לדווח על דבר יותר גרוע. שמעתי אותם מדברים בשפתם המבחילה על הבוגדים האפורים, או משהו דומה. הם מחפשים אותנו."

מבטו לא היה מופתע. הוא ידע שיקרה כדבר הזה.

"מתי?" שאל פטיש. פרוותו הארוכה הבהירה עמדה בניגוד מושלם לשמיים הכהים שנמתחו מעליו.

"אני משער שעכשיו מיקומם הוא בסוף שדה היגון" עניתי, בוחן את עיניו התכולות של מנהיג הלהק. שדה היגון, האחרון שבשדות המזרח, נקרא כך על שם קרב עתיק יומין שהתחולל בתוכו. אותה מלחמה שפיצלה את הזאבים לשתי קבוצות נפרדות. הירח היה חולה פחות לפני אותו פילוג, אומרים.

ראש הלהק עצם את עיניו, בוחן את האפשרויות הנתונות. הדממה שבה לשרור כמה דקות נוספות עד שפטיש נאנח בהגיעו להחלטה.

"אכן, בשורות מדאיגות אתה מביא אלינו, אך מכשולים הם דבר חולף" אמר פטיש בלחישה מלאת ביטחון. פטיש היה ידוע ברמת מנהיגות ואמונה גבוהה, והפגין זאת גם פה, על אף המצב הקשה. חיכיתי להמשך הוראותיו, שלא איחרו לבוא.

מנהיג הלהק הסתובב אל הקהל שהתאסף מסביב לשנינו בזמן ששוחחנו, והגביהה את עוצמת קולו, כך שכולם יכלו לשומעו.

"הוורגים [Worgs], או זאבים אפלים, כפי שיכנו חלקכם אותם, יצאו לצוד. כפי שאנו יודעים, השניים אינם נדיבים לאחרונה וחיות השדה אינן מצויות. הירח החולה השפיע על אחינו האבודים, ודרבן אותם לבסוף לטבוח ולזון מבני מינם. אל נא נדאג, חבריי, שכן דם זאבים לא יישפך הלילה. הובילו את הגורים למסתור בין העצים, והתכנסו ליד האבן הגדולה בשעה שהירח הפצוע יישק להרי הצפון".

הזאבים קיבלו את הוראותיהם בלי תגובות לא רצויות, והובילו את הגורים העייפים אל היער. נשארתי עם פטיש ליד הסלע בציפייה לחזרתם. לא היה טעם לשאול מה אנו עומדים לעשות – פטיש יסביר הכול כשיגיעו האחרים. המנהיג שלח מבט אחרון אל הירח הצהבהב, ואז התיישב ליד האבן, פניו למערב. התוקפים יבואו ממזרח, אך היה לנו מעט זמן.

נקבתו של פטיש נפטרה באביב של השנה שעברה בסערת ברקים. היא הייתה עקרה, ולא היו להם גורים. שמה היה דוֹרטַה. אף אחד לא ממש זוכר מאיזה שבט הגיעה, אך אין זה משנה, שכן השבטים האחרים נדדו הרחק מארצנו השוממה. מאז שמסרה נשמתה לאימא אדמה, פטיש נותר באבל נצחי, וחשב שהדבר היחיד שעוד מבין אותו הוא הירח. בטח פיתח השערה שדורטה חיה עליו עכשיו. ועכשיו אוהבו היחידי אכזב, וליבו של פטיש נמלא שוב אבל, גדול יותר מהקודם.

הבוגרים שבלהק חזרו אט אט אל האבן, והסתדרו בחמישה שורות לכיוון מזרח, מול פטיש. הסדר היה חשוב בכל קרב, וקיבל את צורתו על פי רמות החשיבות. הכי חשוב לשמור על הלהק, והלהק חי לאורך זמן כשרוב בני הלהק צעירים. בשורה האחרונה ניצבו הנקבות הצעירות שלא עברו יותר משני שלישים מחייהן, ובשורה שלפניהן עמדו הנקבות שעברו כבר גיל זה. בשורה האמצעית היו הזכרים הצעירים, ככוח הגנה חזק למקרה שתהיה מנוסה, אחריהם הזכרים הזקנים, שניטלו מהם מרבית כוחותיהם, ובשורת החלוץ ניצבו הזכרים הבוגרים, שמותניהם עדיין היו חזקות. הסיבה לכך שהנקבות היו מאחור היא בגלל שהן היוו הבסיס לכל הלהק. להק יכול להיקרא להק רק כאשר יש לפחות יותר מחמש נקבות וזכר אחד. אם יש חמישה זכרים ונקבה אחת, הלהק יתפרק. בני האנוש למדו תכסיסי מלחמה אלה מהזאבים, אך נטו לזקוף את הפיתוח לעצמם.

פטיש עבר בין הזכרים כדי להשתעשע במשחק המוכר, וכולם הורידו פניהם בכניעה. המנהיג חזר אל מול הלהק, וכל הזאבים הביטו בו בהערצה גלויה, מצפים. יללת זאב מרוחקת נשמעה. הייתה זו קריאה ארוכה ומקוטעת שבקעה מגרון מזוהם. קריאתם של הזאבים האפלים.

"צאו לציד, ונסו להימנע מהרג מוחלט. זכרו, הוורגים אינם מושפעים מפחד, בדיוק כמונו, כך שתאלצו למצוא דרכים אחרות להסיח דעתם חוץ מחשיפת שיניים וטפרים." אמר פטיש בנימה מרגיעה.

עוד יללות נשמעו, הפעם יותר קרובות. ראש הלהק לא חילק להן חשיבות מיוחדת. ההבטחה שלא יישפך דם בלילה אפלולי זה שירתה את מטרת הרגעת הרוחות. מעבר לכך, היא הייתה שקר גדול. עדיין לא היינו בטוחים כמה דם יישפך, ומאיזה צד. האדמה לא תהיה שמחה בין כה ובין כה. לא, האדמה לא אוהבת כשילדיה משחיתים ומשמידים אחד את השני.

שום הסבר נוסף לא ליווה את שני המשפטים הבודדים והכואבים שאמר פטיש. כל הזאבים עמדו דרוכים על ארבעת גפיהם, ופטיש הצטרף למרכז שורת הזכרים החלוצים. "כלב הכוכבים", שמעתי פעם גור בן-אנוש מכנה אותי. כלב זו מילה גיסה אשר אנו מעדיפים לא להזכיר. בני דודינו שבחרו לוותר על החירות ועל מנהגי הציד בשביל עבדות לבני האנוש התרחקו מאתנו יותר מדי. שפתינו אינה דומה לשלהם. אך תמיד עניין אותי מדוע בחר בכוכבים כסמל. הנקודות הנוצצות היו חיילי הירח, שומרי ראשו, אך מעולם לא חלו כשחלה. היה נראה כאילו שמרו ממנו מרחק כששקע בחוליו. כלבי הכוכבים הולכים לשחזר את המלחמה העתיקה שחילקה אותם לשניים.

במהרה, כשהיללות מלוות אותם בכל רגע, הגיחו זאבי האופל מבעד לאבן הגדולה ועצרו מול הצבא המסודר שלנו. מספר הזאבים בקבוצתם היה קטן ממספר הבוגרים בלהקינו. לא הופתעתי, כמו כל שאר הלהק. אחינו לא נהגו להביא את הנקבות עמם. בכל זאת, גופם המגודל נתן להם יתרון שהשווה פחות או יותר את הכוחות. פרוותם השחרחרה הייתה פרועה ומלאה בזרדים וקוצים בעקבות המסע הארוך שערכו.

נהמות לגלוג קצרות שוחררו מפי כמה זאבי אופל צעירים, והושתקו ע"י נהמתו של מנהיגם. הזאב שעמד בראש הלהק הסורר הזה קרא לעצמו "טורף". טורף היה אחד מאותם זאבים שנשאו על פניהם את ההבעה הרצחנית כל שעה ביממה. הוא היה גדול ושרירי, והציפייה החולנית על פניו לא נתנה מקום לספק. הוא בא לכאן במטרה אחת. הטורף הגיע כדי להצדיק את שמו.

הבטתי מסביבי, חודר לראשם של עמיתיי. עיניהם העצובות לא הקרינו פחד, אלא להיפך, נחישות. האמונה שנתנו זאבים במנהיגם הייתה אחד הדברים המרכזיים שהניע את הלהק. היינו צועדים באש או במים אם היה צורך כזה. ברור שהיינו מקדישים מחשבה ודנים על כך אם הרעיון היה חסר טעם, אך הרגש לא התערב. רגש הוא עוצמה, אך יש לנתבו רק בזמן הרצוי. משפחתנו הקטנה הייתה מוכנה למאבק, לקרב הסופי. פטיש שלח יללה, קורא תיגר על טורף, וטורף החזיר גם הוא ביללה מקוטעת. הדממה שבאה לאחר מכן נועדה לקבל את היענות הירח וסליחתו. לא הייתי בטוח ששמע בכלל את קריאותינו.

ואז, לאחר השקט, בא הטבח.

התודעה הצטמצמה, וכל המחשבות האחרות שקעו אל דפנות מוחי. הדבר היחיד שהיה חשוב באותו רגע היה ההגנה על הלהק, על עצמי, על הערנות. מסביבי כבר החלו הזאבים האפלים לפצוע באחיי, וכל טיפת דם שנשפכה הוסיפה עקצוץ מרוחק בחדרי הלב. כל כך הרבה עקצוצים, שכמעט לא שמתי לב לטפרים שנשלחו אליי. התכופפתי במהירות, מתחמק מהזאב הרעב. שיעורי התגובה המהירה שקיבלתי מטוּטֵן הזקן הוכיחו את עצמם, בסופו של דבר. לא איחרתי להגיב. התקדמתי בקפיצה ונעצתי את שיניי בצווארו החשוף של הזאב המבוגר. הוא זעק, ואחר ניסה להחזיר מכת נגד. הדפתי את מכתו והפניתי אותה נגדו, פותח פצע טרי בבטנו. לאחר כמה דקות של שפיכת דם שלו ושלי, התמוטט יריבי, דמו הארגמני בוקע כמעט מכל חלק בגופו.

ולפתע, ליבי פעם בחוזקה, ואיים לקרוע את חזי. הייתי כה ממוקד בהישרדות עד שהדחקתי את העקצוצים הכואבים. הם הגיעו בסופו של דבר, לאחר שנעצרו בדרכם אל השכל. נשמות אחיי, מסביבי, שנותקו מגופם, קרעו את ליבי. גם הוריי היו בין הקורבנות שנשלחו אל הלבנה. עקיצות אחרות גם הן דפקו על דלתות ליבי בחוזקה. לא רק בני שבטי, אלא גם זאבי האופל השאירו רישומם בתודעתי. היו אלה אחיי, בשר מבשרי. רציתי לבכות, אך החובה הייתה גדולה מדי, ואילצה אותי להתמקד במציאות.

עשרות גופות מרוטשות שכבו על הקרקע הסדוקה, הדממה שורה עליהן. הזאבים היחידים שנותרו חיים היו שלושה מזאבי האופל, שהתקדמו לעבר האבן הגדולה. בקצה האבן עמד טורף, טפריו נעוצים בחזו של פטיש. מנהיגי הובס, וכך כל שאר השבט. העקצוץ הפך לחבטות איומות. החובה נפלה עליי שוב, ואתה הקול הצורם של השכל. גורי זאבים קטנים לא שורדים לבד, וחובת הבוגרים לשמור על הלהק. ולהנהיגו, הוסיף הקול.

עזבתי את שדה הטבח בעוד קריאות הניצחון של טורף הנתעב מלוות אותי וחדרתי עמוק אל היער. האם מקומי בצללי העצים היה זה שהשאיר אותי בין החיים, או שמא הייתה זו הגנתה של אימא אדמה? הבטתי לאחור בפעם האחרונה. דמם של קרוביי, ודמם של כל גזע הזאבים הנותר, יישמר בליבי לעד, הבטחתי. באותו הרגע נשללה ממני האפשרות לבכות על המתים, אך אשוב, נדרתי. ריחות הגורים הובילו אותי למקום הרצוי. הגורים המבוהלים שאלו שאלות מרובות, אך תודעתי הייתה מכוונת למטרה אחת. הוריתי לכולם להתקדם מערבה.

איני זוכר מה עבר על להקינו בשלושה הימים הבאים, בהם חצינו את יערות הגבול. החיפזון היה חשוב, ודאגתי להדגיש זאת לזאטוטים המרדניים. בגמר שלושה הימים האלה חנינו בשדה בור פתוח לרגלי הר טרשי. המאורה שהייתה בקצה השדה, בתוך ההר, עזרה לי ולגורים להחליט על שם למקום. קראנו למקום "מרבץ הלילה", שם פשוט למדי.

משם התקדמנו, נודדים עם תנודות מזג האוויר. להקינו שרד, על אף רצון הגורל.

שנה לאחר מכן גור זאבים ראשון נולד לי מנקבה צעירה ויפהפייה בשם אֶלִיבֵט. אליבט הייתה האחת ששמרה על הגורים בזמן ששאר הלהק נלחם. היא הייתה ביתו של טוטן הזקן, מורי הוותיק. קראנו לו פטיש, על שם ראש השבט הקודם. עיניו הצהבהבות של פטיש הראו גדולות. ציפתה לו הרבה עבודה כשיגדל.

וגם לי ציפתה החובה בכיליון עיניים. אך החובה במקומה מונחת, וכשהשלווה שורה, אין לה טעם להתהלך בין חיות היער.

זה היה עוד לילה שקט ומעיק. האבן הגדולה ניצבה מולי, הסמל היחיד, האשמה כלפי הרקיע. הירח זהר בשלמות לוקה, כרגיל. מחשבותיי נדמו כשעליתי על הסלע, ועיניי סרקו את השטח שהיה פרוש בחשיכה מתחתיי. הזאב הצעיר שמונה להיות הצופה אמר כבר באביב שיתר להקו של טורף נלקחו בשבי. לא יעבור הרבה זמן וצאצאיהם יאבדו את זהותם ואת חירותם. כלבים, יכנו אותם בני האדם. הטורפים נעלמו, ונותרנו רק אנו. הפיצול חזר לנקודת המוצא. מה שנותר הוא למנוע התפלגות חוזרת.

הרוח שרקה, מנענעת קלות את צמרות העצים. צרצר קטן העז להשמיע את קולו לפתע, וכל חבריו הצטרפו אליו. תנשמת אחת טסה לכיוון הרי הצפון, עיניה מתגלגלות בחיפוש אחר טרף. אורו של הירח נבלם לרגע על ידי גוף נחשי ענק מעופף. נהר אש השתלח אל האוויר הלח, והתפוגג מיד. אפילו נגורת´ באה לנחם את קורבנותיו של ליל הדאבה הזה.

וכך פתאום, בין שתיקת הצרצרים ובין שאגותיה המזדמנות של הדרקונית, התחלתי לבכות. החובה נדחקה, השכל נבלם, וליבי יצא אל האפילה. ´סלחי לי, אימא אדמה´ קראתי בלחש. דמעות כסופות נספגו בעשב מוריק כטל בוקר.

פניו של פטיש הביטו בי מהלבנה הצהובה, ולצידו דורטה. בכיי רק גבר עם זכרון דבריו על הירח. פטיש גם הוא בכה, ודמעותיו הכסופות התפזרו וזרו כוכבים חדשים. הירח הטיל דמעותיו על בניו האהובים, ששכח. הדמעות המשיכו לזרום, עד שנזכרתי בסיום אותו לילה איום.

שלחתי יללה מראש האבן, והיה נדמה לרגע שהשמיים הזדעזעו ונחרדו. יללת היגון שלי העירה את חיות היער, ולאחר כמה שניות הצטרפו גם הם לקריאתי. במרחק שמעתי את בני שבטי עונים ומקבלים את ההספד. הירח היה גם הוא מיילל, אילו היה יכול. השמיים, שכוסו בעננים אפרפרים, החלו להמטיר את דמעותיהם שלהם. דם אוהביי הובטח לחזור לחיבוקה של אימא אדמה.

פניתי ללכת, אך מחזה משונה עיכב אותי. מתחת לחוטמי, איפה שהתקבצו דמעותיי, בצבץ לו צמח קטנטן. נשמתי את ריחו הרענן, וחושיי סיפרו לי שזהו החצב. האדמה קיבלה את מאמציי ושלחה את תנחומיה. היא זכרה את הבטחתי, אחרי הכל.

הירח תמיד חולה בסוף הקיץ,

אך בתחילת הסתיו הוא מבריא.