ישבתי על הדשא הגדול בפארק. האוזניות הקטנות שפעם אבא קנה לי מתנה, מונחות על אוזני, מפזמות מנגינות נעימות והנגן ישב לו בנחת בתוך כיס הסריג האדום שלי, תמיד אהבתי ללבוש אותו, אולי מפני שהוא קנה לי אותו פעם כמתנת יום הולדת, הרגשתי בו בנוח, תמיד שלבשתי אותו היה עובר בי גל של חום.
הסתכלתי לשניה על השמים, השמים אפורים, למה הם עצובים? גם להם אבדה האהבה?
מאחורי שמעתי את הולכי הרגל שיוצאים עם כלבם לטיול בפארק כמידי ערב.
השעה כבר דיי מאוחרת, לא עדיף שאחזור הבייתה?
לא, עוד מעט, כל כך לא בא לי להפסיק לשבת כך בשקט ולחשוב. הסתכלתי שוב על השמים, צבעם הפך אפור כהה יותר, החשיך וטיפות קטנות של גשם החלו לטפטף על ראשי. השמים בוכים חשבתי לעצמי. אבל אני לא אבכה עוד. ישבתי ובכיתי לילות שלמים, עייני כבר יבשות, לא אבכה עוד!
רצתי במהירות לעבר הכביש ומשם לעבר חניית הבית הראשון שראיתי מולי, למזלי היה זה ביתה של חברתי הטובה. חשבתי פעמים עם לדפוק בדלת ולבקש להכנס, בסופו של דבר החלטתי – אמשיך לרוץ לביתי.
רצתי כמה רחובות בגשם, בחושך, היה קר... חבל שהחלטתי בסוף לא לקחת את המעיל השחור. לפני כמה שעות השמים לא נראו עצובים כלל, היה היום יום יפה.
הגעתי הביתה! פתחתי את דלת הכניסה, האור היה כבוי. "מישהו כאן?", "חזרתי!" שאלתי, אך איש לא ענה, רק ההד שבא מעברו השני של המסדרון.
נראה כי אין איש בבית, נכנסתי. הדלקתי את האור. על השולחן שממולי היה מונח פתק. התקרבתי, לקחתי את הפתק וקראתי בקול את הכתוב: "יצאנו, נחזור מאוחר, הבית לרשותך... אוהבים."
הבית לרשותי? מתי הם יחזרו?
התיישבתי על הספה בסלון, החזקתי בידי את שלט הטלויזיה, להדליק אותה? במילא אין לי מה לעשות...
לא, בטח שוב יהיה את כל תוכניות הבידור של הערב.
הנחתי את השלט על השולחן. פתאום נכבה האור, הפסקת חשמל.
קמתי והלכתי בזהירות בחושך לכיוון חדר השינה שלי, תמיד אפשר למצוא שם מה שרק רוצים. מצאתי כמה נרות וגפרורים. הדלקתי את הנרות והנחתי אותם על השולחן בסלון. התיישבתי שוב על הספה...
הייתה מונחת שם שמיכת צמר, היה קצת קר אז התכסתי בה... אהה...שוב הרגשתי גל חום.
פתאום צלצל הטלפון לידי, הרמתי את השפופרת, "הלו?" שאלתי, "שלום, רוני?" נשמע קול מוכר מעברו השני של הקו. "כן, מדברת." עניתי. "היי, זה אני, מה שלומך?"
כן, זה היה הוא, שי, חבר שלי, לפחות לשעבר.
למה הוא מתקשר אלי? ועוד שואל מה שלומי?
איך אני כבר יכולה להרגיש עם לפני כמה ימים תמימים נפרד ממני בן אדם שאני כל כך אוהבת?
"בסדר." שיקרתי. הוא שתק. אני שתקתי... פתאום הדמעות זלגו מעיני, לא יכולתי להתנגד להם, בכיתי, אחרי שנשבעתי שלא אבכה עוד. הוא המשיך לשתוק ואני המשכתי לבכות.
"אני כל כך מצטער! עשיתי את הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי! אני אוהב אותך..." המילים פרצו לו מפיו בזרם חזק כמו סכר שנשבר והמים מתנפצים בכח. הקול שלו היה חנוק מדמעות. הבנתי שזה לא סתם, הוא באמת מצטער. "גם אני אוהבת אותך..." השבתי בשקט. "רוני, אל תבכי..." הוא אמר אחרי שתיקה קצרה "אני מצטער..." "באמת שאני מצטער..."
"אני יודעת..." אמרתי בקול אטום "אבל למה?"
"אני לא יודע..." הוא ענה בשקט, בחשש.
"כנראה שהייתי צריך להשתחרר קצת..."
להשתחרר? הוא היה צריך להשתחרר? ולפגוע בי?
הוא לא יודע מה עבר עלי במשך כל הימים אללו, אחרי הפרידה.
פתאום נזכרתי במילים שאמר לי כשהחליט שהוא רוצה להפרד,
כל כך נפגעתי, הוא דיבר כל כך ישיר, אני זוכרת שצחקתי וברגע
החיוך נעלם.
"אני רוצה אותך חזרה..." הוא אמר, חושש, אחרי זמן ארוך שלא עניתי, הפסקתי לבכות.
נשארתי בשקט, מה לענות? אני רוצה אותו אבל הוא כל כך פגע בי. ואם הוא ירצה שוב ל"השתחרר"?
"אני רוצה אותך חזרה!..." הוא חזר על עצמו.
מה לומר לו? מה לענות? מה להחליט?
תחליטי כבר רוני, תחליטי כבר! אמרתי לעצמי.
אני אוהבת אותו! הוא אמר שהוא אוהב אותי...
לתת לו הזדמנות שניה? מה יהיה אז?
אפגע שוב, אבכה שוב, אצטער שהסכמתי לחזור אליו?
אבל אני כל כך אוהבת אותו...
לאחר חשיבה ממושכת ושתיקה לא נעימה – החלטתי.
"גם אני רוצה אותך חזרה." אמרתי לבסוף בהחלטיות.
הסכמתי לחזור אליו, לתת לו הזדמנות שניה, לקחת סיכון.
"גם אני אוהבת אותך..."
***
נגמרה השיחה, החזרתי את השפופרת למקומה.
האור חזר, מזל! כיביתי את הנרות שעוד דלקו להן בשקט על השולחן. לידן ראיתי את השלט, לקחתי אותו והדלקתי את הטלויזיה.
כמובן, תוכניות הבידור של הערב.
הרגשתי שפניי נמתחות.
חייכתי.
תגובות