ורוצה לכתוב ולא יכול, והרוח שרה שם בחוץ. ורוצה להיות, ועדיין, ואיך אשא את מבטי אל פסגות הרי ירושלים. ורוצה לשבת, רק לשבת, בראש אותה גבעה, אשר אין כלום סביבותיה, מלבד.

קרה ועשב מת ושחור ענן אשר נשר מן השמים יחד עם נוצות רכות של מלאכים אשר נותרו כאן בפסגה בעוד הם נפלו להם, הילל בן שחר, נפלו מתחת למקומות אשר על פני האדמה, ועדיין לא נמוך כפי שאנו יכולים.

רוצה לשמוע את אינסוף לוחש בלאט לי באוזני, נותן מילים אשר יתנו לי קיצור דרך אל הקרח בראשי ההרים, אשר לשם שומה עלי לבוא או ש, כי אין מקום ואין דבר ואין מפלט שירצה אותי כיום, אחרי אשר טעמתי, מעט מאלוהים.

אל תניחוני לרחף כאן, ידו בי אבנים, השליכוני אל על במלוא אכזריות, כי את אשר אומר ואת אשר אדע ואת אשר אחשוב.

ידו בי אבנים עד אשר אוכרח לעוף בכל אשר לי בלבי עליו, עד אשר יהיה עליי לבחור בין מוות או חיים, ואל תניחו לי ריחוף הקיפאון אשר באור השמש, כי מה עוד יש לו לאדם יושב בתוך עמו, אשר לבשתהו רוח עצלנות ורוח שטות ורוח גאווה "רק עזבוני ואמריא אל על", ועודני מרחף כאן חופשי כדרור כבול לנוחות האדמה.