הם מספרים… אי שם, מעבר לכל, מעבר לאוקיינוס, מעבר לאיים, מעבר לקשת בענן, מעבר לאחרון הכוכבים בגלקסיה, אי שם בנבכי החלומות, היא נמצאת שם. הארץ ללא שלשלאות. הם מספרים שאין שם מחויבות. אין חובות. אין אני חייב להיות נחמד למי שנחמד אלי. לא רק רשמית, אלא גם בהרגשה. חיים ללא שלשלאות. ללא חוטיו הדקים של מפעיל הבובות, שקושרים את כולנו אל כולנו. ללא אוסף הרצונות שאינם שלך, השולטים בחייך מבוקר עד ערב. הם מספרים שאין שם ציפיות. איש איננו דורש ממך להיות משהו. גם לא עצמך. איש איננו דורש ממך נקודה. בלי התחכמויות, בלי דרישות המוסוות כאי-דרישות או להיפך, בלי מבטים מסוגים מסוימים. בלי כלום. אתה אתה. אתה. הם מספרים שאין שם בגרויות. שאין איש דורש ממך לעמוד בסטנדרטים מסוימים של חשיבה ושל ידע. שלעולם לא תצטרך ללמוד מה שלא תרצה. שלעולם לא תצטרך להפסיק לכתוב, להשליך את המוזה מכל המדרגות, כדי ללמוד על הדרך שבה חוק איסור גידול חזיר מייצג את אופייה של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית תרבותית. הם מספרים שיש שם ספריות. שלעולם לא תסתובב מתוסכל כי המחשבה נמצאת על קצה ליבך, כי אתה רוצה לכתוב אבל אין לך את הכלים, כי אתה רוצה להמשיך את הרעיון אבל אין לך מאיפה. הם אומרים שאם תרצה לראות משהו שכתבו, שרו או ציירו לפניך, תוכל. ללא גבולות. (הם מספרים שיש שם אלוהים, אבל הוא היה חכם מספיק, שם, כדי לא להניח לבני האדם לתפוס את מקומו. ששם, למרבה הפלא, אין הוא דורש ממך דבר על כך שהוא יצר אותך. הוא נותן לך לחיות את חייך. שלך. הם מספרים שאין שם רבנים. שאין מי שיכפה עליך את חייו, את אלוהיו. את האמת שלו.) הם מספרים… אי שם, מעבר לקשת בענן, מעבר לכוכב האחרון בגלקסיה, שקועה בנבכי החלומות… חלומות.