עט הזהב
כאשר התבסס אבי כעורך-דין ונוטריון רכש לעצמו עט פארקר זהב. העט היקר מאוד נח בתוך קופסא מהודרת ונשמר בקפידה בתוך ארון הספרים שבמשרדו. כשהגיעו לקוחות מכובדים ונדרשו לחתום על חוזים שמנים או צוואות חשובות, נשלף העט מחביונו. אבי נוהג היה ללטף בחיבה את גופו הדק והעדין, להציגו במלוא תפארתו בפני הלקוחות העומדים להתכבד בשימוש בו, לפתוח את המכסה ולחתום את שמו ותאריו בסלסול אלגנטי. משנסתיים טקס החתימה הוחזר העט לקופסתו ולארון, עד הפעם הבאה. לקוחות פשוטים ושוכרי דירות זולות חתמו בעט כדורי רגיל.
דרך ארוכה עשה אבי עד לרכישת העט ההדור. דרך שהתחילה באוניברסיטת בולוניה שבאיטליה שבה למד וקבל תואר דוקטור למשפטים. משם חזר לרומניה מולדתו והתחיל את הקריירה בבוקרשט. הוא הקים משרד עורך דין ובו בזמן גם נשא אישה והקים בית. המשרד שגשג עד שבאה מלחמת העולם השניה וטרפה את הקלפים. לאחר המלחמה התחיל הכל מחדש אך עם עלית הקומוניסטים לשלטון החלו להצר את צעדיהם של עורכי הדין היהודים.
מהר מאוד הבין אבי שאם ברצונו להגיע לעתיד טוב יותר, ובעיקר להבטיח זאת לי, עליו לעזוב את רומניה ולעלות ארצה.העלייה קטעה את הקריירה המשפטית כיון שראשית היה עליו ללמוד היטב את השפה העברית ושנית לעבור עשר בחינות במשפט כדי להתאים את הידע שלו למשפט הנהוג בארץ. הוא ביצע בהצלחה שתי משימות קשות אלו והדבר לקח שנים אחדות. בינתיים עבד כפקיד בעירייה ואחר כך כמזכיר מחלקת החינוך, כדי לפרנס את המשפחה.
באמצע שנות החמישים פתח משרד צנוע בבית והמשיך גם לעבוד בעירייה למען הביטחון הכלכלי. רק לאחר חמש עשרה שנים הרגיש מספיק בטוח להיות עצמאי ועזב את העירייה. הצעד שעשה היה נבון, המשרד התפתח, מספר הלקוחות גדל ומצבנו הכלכלי השתפר לאין-ערוך.
או אז הגשים אחד ממאוויו הכמוסים – ורכש את עט הזהב.
לימים חלה אבי ונפטר. אמי המשיכה לשמור על העט במקומו הקבוע בארון. כאשר חלתה גם היא ומצבה הידרדר, נאלצתי להביא לה מטפלת מרומניה. המטפלת טיפלה בה היטב ודאגה לכל מחסורה ואמי גמלה לה במתנות רבות מחפציה. מאחר ומידות הגוף שלהן היו שונות, לא יכלה לתת לה בגדים ולכן הרעיפה עליה תכשיטים ואביזרים שונים. אמי הייתה אישה שאהבה וידעה להתלבש היטב והיו לה ארונות מלאים וגדושים בחליפות, נעליים, תיקים וצעיפים תואמים.
כאשר נפטרה אמי ואני השכרתי את דירתה, היה עלי לרוקן את הדירה מתכולתה. בצעתי משימה קשה זו יחד עם בעלי ומובן שחיפשנו את עט הזהב.
כל חיפושינו העלו חרס. העט לא נמצא. אפשר שאמי נתנה אותו למטפלת, או שזו לקחה אותו על דעת עצמה לפני שעזבה. לעולם לא אדע.
כל צהרים בערוץ שמונה, יש תכנית הנקראת יריד העתיקות. אנשים מביאים ליריד חפצים שונים ומשונים שירשו מהוריהם, מציגים אותם ומומחה אומד את מחירם. אם יש תכנית כזאת גם ברומניה, אולי יום אחד תגיע המטפלת שלנו ותבקש לאמוד את מחירו של עט הזהב. ואולי כבר מכרה אותו מזמן כדי לממן קנית דבר מה חשוב יותר והוא כבר החליף ידיים נוספות.
ואולי היא שומרת עליו בארון מיוחד, כפי שעשו הורי, מזכרת משנות שהותה בישראל? לאלוהים פתרונים!
