שבוע שלם אני פוסע, פסיעה אחר פסיעה. כבדות רגלי, ועיני לאות מהריכוז. רק שלא תיפולנה הצלחות, וישברו כל הכלים. רק שלא אמעד. חדשות הן צלחותי, ושבירות. ואני כה חס עליהן. מעטות הן צלחותי, ודלה מראיתן. אך מוטב מעט שלמות מאשר רוב שבורות. וכבר היו דברים מעולם, ורבות הצלחות אשר נשברו מאז אותו יום בו יצאתי לדרכי, לפני שלוש שנים ועשרים ואחד יום. כבדות רגלי ולאות עיני, ואני עוצר לפוש מעט. אך הצלחות לא נחות מידי, אינני מפקירן לחסדי הדרך רבת הסכנות, בודדות לנפשן. במרכז הדרך אני מתישב, מביט לראשונה מזה שבוע בצידי הדרך. מימין ומשמאל קורצים אלי, קוראים לי לבוא. פה אין עול צלחות, אומרים לי. אצלכם כבר הייתי, אני משיב, סבלתי דיי מחוסר העול. אני עוקב אחרי הדרך, עד העלמה בעיקול. שעטת רגליים נשמעת. שלוש דמויות רצות אלי. קום כבר, צועקת דמות אחת, על גבה תיק מלא צלחות מחוזקות וממוגנות. נו כבר, תמשיך ללכת, אתה לא שומע? גוערת בי דמות שניה. אני רק נח מעט, עונה אני, חרד לגורל צלחותי. הבעת תמהון וכעס מתפשטת על פני הדמויות. לנוח? אין כזה דבר פה, אומרת הדמות השלישית, ניגשת אלי ומושכת בידי. הצלחות! אני זועק. חדלו, הפסיקו, אני מתחנן, הצלחות שלי! הדמות הראשונה מביטה בי בבוז, ותופסת גם היא, בידי השניה. אני מתאמץ ומשתדל בכל כוחי להותיר את הצלחות אחוזות בשתי ידי. עוד זאת מושכת וזאת מושכת, והדמות השניה באה וסוטרת על לחיי, לחזק את ידי חברותיה. הצלחות נשמטות מידי, מתרסקות על אבני הדרך, ורסיסיהן מתפזרים לכל עבר. שלוש הדמויות חדלות, ומביטות בפליאה בשברי הצלחות. מעודי לא ראיתי צלחת נשברת, ממלמלת דמות אחת. אני נשמט מידיהן, ופוסע – פסיעה אחר פסיעה – אל צידי הדרך.