איי! לא! די! המדריך!"
"צא החוצה!" צעקתי על הבחור שעשה את כל הרעש.
"מי? אני?" הוא צחק כלא מאמין "אבל הוא זרק עלי פחית, אני לא עשיתי כלום…"
"צא החוצה כבר!" צעקתי חזק יותר. החיוך שלו היה מאוס בעיני. יכולתי לראות בבירור שאני לא מפחיד אותו.
"חחחח…" הוא גיחך והסתכל לצדדים "טוב, טוב, אני יוצא" ובדרך החוצה הוא עוד הספיק לסחוט את ההערכה שחיפש מחבריו.
"וחכה לי ליד הדלת, אל תלך לשום מקום!" אמרתי לו כשחלף לידי בדרך החוצה.
עכשיו, כשהוא יצא, השתרר מעט שקט והמשכתי. "כמו שאמרתי, אני כאן בשבילכם, אבל אני מתכוון להקפיד מאוד על דברים שקשורים בעיקר ביחס לחברים. אני לא מתכוון להתפשר בכל מה שקשור להתחשבות. לכן, אני אקפיד מאוד על כיבוי אורות…"
"איזה כיבוי אורות?" היתמם מישהו.
"יש לכם כיבוי אורות" עניתי ברוגזה "בשעה אחת עשרה…"
"מה אנחנו, תינוקות?" צעק מישהו.
"אתם לא תינוקות. הכיבוי אורות נועד כדי שמי שרוצה ללכת לישון, יוכל".
"עזוב אותך, שידבר" אמר מישהו לחברו בקול מספיק גבוה שאשמע. "לא יהיה כיבוי אורות".
"יהיה כיבוי אורות ועוד איך" עכשיו הייתי ממש עצבני "ואם לא תהיה שם – כן, אתה – באחת עשרה אפס אפס, אתה תחטוף ממני, הבנת?"
"ווי, ווי" שמעתי מהצדדים. הבחור עשה פרצוף מריר אבל לא ענה לי. עכשיו כבר הייתי ממש עצבני, רעדתי והרגשתי שאני מאבד שליטה. מולי ראיתי עשרים וחמישה פרצופים עוינים שרק מחכים שאסתלק משם. הם לא רוצים להמשיך לשמוע אותי. איך הגעתי למצב הזה?
ניסיתי לחזור למה שתכננתי להגיד מראש. "…אז כמו שאמרתי… אהה…אם אתם צריכים משהו אני אעשה בשבילכם הכל, בשביל זה אני כאן" הבטתי בהם וראיתי את חוסר האמון. "אתם יכולים לבוא לדבר אתי על כל דבר שמפריע לכם".
"זהו?" קרא פתאום מישהו "אפשר ללכת?"
השיחה לא התנהלה כפי שרציתי אבל לא ראיתי שום דרך לתקן את המצב באותו רגע.
"כן" פלטתי לבסוף.
התלמידים יצאו מהר ואני נשארתי עם הרגשת הכישלון ועם החשש מהמשך הערב.
כשיצאתי מהשיחה לכיוון הפנימייה, מוטרד ומודאג, התקרב אלי עוזי, רכז ההדרכה.
"אני צריך שתסגור לי שני חדרים הערב" אמר
"מה זאת אומרת?"
"אני צריך שתפנה לי שני חדרים. את התלמידים שנמצאים שם תסדר בחדרים אחרים ואת החדרים תסגור ותביא לי את המפתחות".
"אבל עוד מעט כיבוי אורות, עוזי. אתה חייב את זה היום?!"
"כן. זה דחוף" התעקש "תסגור את החדרים ומחר על הבוקר תיתן לי את המפתחות".
נכנסתי לפנימייה וניגשתי אל אותו החדר שהייתי צריך לפנות. תלמיד אחד היה שרוע שם על המיטה. הוא היה אחד מאלה שגיחכו ללא הפסקה בזמן השיחה קודם לכן וגרם לי להרגיש שלא בנוח. ציפיתי לבעיות כשאמרתי לו שהוא צריך למצוא לו חדר אחר. להפתעתי הוא אמר בסדר, מגחך כהרגלו, וקם לאיטו.
"אל תעבור, דוד" שמעתי פתאום קול. תלמיד נוסף יצא ממקום שהיה מוסתר ממני. הוא דיבר אל התלמיד שהיה שרוע על המיטה.
"מה אתה, עורך דין שלו?" פניתי ברוגז אל התלמיד המרדן.
"לא. אבל אני חבר שלו ואני רוצה לעזור לו".
"אתה תעזור לעצמך!" אמרתי ופניתי אל התלמיד השני "קדימה! אתה עובר?"
הבחור המגחך הנהן בראשו באיטיות. הוא לא התכוון לעשות בעיות.
"אני לא מבין למה אני צריך לעבור חדר?" הקשה המרדן.
"כי זה מה שאמר מנהל הפנימייה. הוא צריך את שני החדרים האלה".
"למה?"
"לא יודע למה. הוא אמר שהוא צריך ואני צריך לפנות וזהו".
"טוב" התרצה המרדן במשהו "אני אעשה את זה מחר בבוקר".
"לא! אתה תעשה את זה עכשיו. אני צריך את זה עכשיו".
"אני לא מאמין שהוא אמר לך לעשות את זה דווקא עכשיו". אמר העקשן.
הוא לא מאמין לי! חשבתי שאני מתפוצץ. "אתה רוצה שנלך אליו הביתה ונשאל אותו?"
"כן!".
"ואם הוא יגיד לך אז אתה תשתוק ותעביר את הדברים, כמו שאמרתי?"
"הוא לא יגיד".
"טוב" אמרתי "בוא נלך".
הלכנו ביחד בשתיקה אל ביתו של מנהל הפנימייה שגר בסמוך. השעה הייתה מאוחרת ועוזי הופתע כשפתח לנו את הדלת.
"עוזי" שאלתי בארשת של מנצח "נכון שביקשת לסגור את החדרים?"
"כן" אמר "מה הבעיה?"
הסתכלתי על התלמיד המרדן שבא אתי כאומר: אמרתי לך!
אבל הוא לא ויתר. "אי אפשר לעשות את זה מחר בבוקר?"
"למה, מה הבעיה?" שאל עוזי.
"יש לנו הרבה דברים לסדר וזה גם היום הראשון וכולם עסוקים עכשיו וזה יהיה ממש בלגן לעבור" אמר המרדן.
"אבל אני צריך את החדרים האלה" אמר עוזי כנושא ונותן.
"בסדר, מחר על הבוקר נעביר את החדרים"
עוזי נראה כמהרהר רגע. "טוב, אבל ממש על הבוקר מחר, בסדר?"
התלמיד הנהן.
הסתכלתי על עוזי וחיפשתי התנצלות או התייחסות כלשהי. "אבל אמרת שאתה צריך לסגור את החדרים הלילה, נכון? אני לא המצאתי את זה?"
עוזי הבין סוף סוף שהוא צריך לתקן במשהו את מה שעשה. "בכל מקרה" אמר לעקשן "אם המדריך שלך אומר לך משהו, אתה צריך לעשות. אתה צריך להבין שזה בא ממני, בסדר?"
התלמיד שוב הנהן ולא הסתכל לכיוון שלי. "אפשר ללכת?" שאל "פשוט לא נשאר הרבה זמן עד לכיבוי אורות"?
עוזי נתן לו ללכת ומיד אחר כך השיב למבטיי הזועמים. "טוב, הוא יעביר את זה על הבוקר".
"אבל ידעת מראש שזה מה שיהיה!" מחיתי.
עוזי התחמק מלענות לי ואמר ש 'יהיה בסדר!'. מה כבר יכולתי לעשות?
כאן אני חייב לציין שחל שינוי כלשהו בהנהלת הישיבה, שינוי שהשפיע ישירות עלי. בעקבות מאבקים פנימיים שהתנהלו אי שם במועצות המנהלים המסתוריות, החליטו שני הצדדים למאבק להביא ראש ישיבה שיהיה מוסכם על כולם, כלומר – מישהו מבחוץ. מבחינתי הדבר היה אכזבה שכן הרגשתי שאני וראש הישיבה הקודם מבינים היטב אחד את השני. אבל מעבר להרגשה היה גם משהו שלא הבנתי אז – המאבקים הפנימיים במוסד גרמו לחוסר יציבות שחלחל עד למטה. ראש הישיבה שהובא מבחוץ אמנם ניסה להקרין עסקים כרגיל ולשדר שליטה, אבל בפועל, כל החלטה הכי קטנה בבית הספר הפכה למלחמת עולם בין הצדדים כשכל אחד מנסה להפריע לשני. ראש הישיבה הזמני ידע זאת, המורים ידעו זאת וגם התלמידים. רק אני לא ידעתי. ניסיתי ליישם את ההוראות שהמערכת דרשה ממני בצורה הטובה ביותר מבלי להרגיש שהמערכת כבר לא כל כך מתפקדת.
חזרתי לפנימייה, הסתובבתי בין החדרים והודעתי לכולם שיש כיבוי אורות עוד כעשר דקות. לא ראיתי התרגשות רבה. כשהיגיע הזמן לכיבוי אורות התחלתי לעבור בחדרים. בחדר הראשון שנכנסתי אליו ראיתי שיש אור ואנשים ישבו על המיטה ושיחקו שש בש. "כיבוי אורות" אמרתי והורדתי את מתג החשמל. לא שמעתי מחאות, יצאתי החוצה והמשכתי לחדר השני. כיביתי את האור גם שם וכשיצאתי ראיתי שבחדר הראשון נדלק האור.
"מי הדליק פה את האור?" כעסתי.
כולם היתממו ונהנו לראות אותי כועס.
"חסר למי שידליק פה את האור" אמרתי בתקיפות וכיביתי שוב את האור.
המשכתי את הסיור בחדרים וראיתי שוב את האור נדלק בחדר הראשון. חזרתי לשם רותח.
"אתם רוצים לשחק אתי? אין בעיה! מחר, כל החדר הזה יוצא מהפנימייה חצי שעה לפני כולם".
"בסדר, בסדר" אמר מישהו בטון מזלזל.
"אתה רוצה גם להיות תורן מטבח לאיזה שבוע?" שאלתי אותו.
הוא שתק.
"אז כדאי שתירגע".
יצאתי מהחדר כועס אבל חשבתי שבזה סיימתי. טעיתי. כל חדר שעברתי בו, התחמק מלריב אתי ישירות אבל מיד אחרי שיצאתי הדליקו את האור ואחר כך היתממו וצחקו עליי. מה אפשר לעשות? לחלק עונשים לכולם?
הסתכלתי מסביבי בחוסר אונים ואז גיליתי את התשובה. 'אם אתם רוצים ככה, שיהיה' חשבתי לעצמי. הלכתי אל ארון החשמל והורדתי את המתגים הראשיים לכל המסדרון. נהיה חושך מוחלט ושמעתי מחאות רמות. מיד יצאו כולם להתלונן אבל עכשיו הם כבר לא היו זחוחים כמו קודם. אף אחד לא חייך בהתנשאות על המדריך המסכן שלא מצליח להשתלט. עכשיו הם זעמו. הם ביקשו שאחזיר את האור והתחייבו שכל אחד יכבה לעצמו אבל אני אמרתי שזה מאוחר מדי ועל זה הם היו צריכים לחשוב קודם.
תלמידים של הכיתות המקבילות באו להתלונן שכיביתי את האור גם אצלם ושזה לא בסדר. אני אמרתי רק שאני מצטער ושמחר אעשה בדיקה של המתגים כדי שאוכל לשלוט על הכיתה שלי בצורה מדויקת. חלק מהתלמידים אמרו שכיביתי את האור גם למנורות הלילה ושאדליק לפחות את המתגים האלו. התלמיד המרדן שהלך אתי קודם לעוזי התקרב אלי ברוגז ואמר לי שאסור לי לעשות את זה ושאני חייב להדליק את האור.
"באמת?" שאלתי בחיוך. עכשיו אני הייתי זה שחייך.
"מה אתה צוחק כמו איזה מפגר?" הוא התרתח.
"תיזהר, שמור על הפה שלך!" אמרתי לו.
"לא רוצה להיזהר" התריס.
"טוב, ממחר על הבוקר לשלושה ימים הקרובים, אתה תורן מטבח בשטיפת כלים".
הוא אמר שלא יעשה את זה. תלמיד אחר התקרב והתחצף גם כן וגם לו נתתי שלושה ימים במטבח. התלמידים האחרים שהתקהלו מסביבי בהתחלה נסוגו קצת בכל זאת מפחד העונשים. הם החלו לחזור לחדריהם וכיבוי האורות התבצע הלכה למעשה.
"בואנה, איזה מדריך דפוק יש לכם" שמעתי את אחד התלמידים אומר לחברו. הייתי המדריך היחיד שכפה את כיבוי האורות. הלכתי לחדרי ושם ראיתי את שני המדריכים האחרים של השכבה. הם היו כבר במיטותיהם, מאורגנים לשינה.
"אני צריך לצאת האיש הרע בגלל שאתם לא עושים בעצם את מה שאמרו לנו לעשות, אה?"
שגיב, בחור רגוע ושקט בדרך כלל, התרומם משכיבה ונשען על מרפקו. "תראה, אני עושה להם כיבוי אורות, מבחינתי אין לי הרבה מה לעשות להם. מה שקורה אחרי זה – אני לא יכול לעשות כלום".
"מה זאת אומרת לא יכול לעשות כלום?" התחממתי "תיתן להם עונשים. מה אתה חושב? גם אני לא רוצה להיות האיש הרע ולתת עונשים אבל זאת העבודה".
שגיב משך בכתפיו ועיקם קלות את פיו לאות שיש לו מה להגיד אבל אין לו כוח להתווכח. הוא משך את השמיכה מעל לראשו.
המדריך השני, ערן, היה בחור חברותי ונחמד. הוא לא אהב להתווכח והיה תמיד מוכן לרצות את כולם. הוא הסתכל עלי במבט אשם ומתנצל. "הם אמרו שהם צריכים עוד זמן. נו, מה, אני יכול לעשות?". אמנם הטיעון של ערן לא היה שונה בהרבה מהטיעון של שגיב אבל משהו בערן, באישיותו וברצון שלו לרצות ולהיות בסדר, גרמו לכך שאי אפשר יהיה לכעוס עליו.
ניסיתי לבדוק אם משהו שאני עושה הוא לא בסדר, אבל לא מצאתי מה. אני זה שניסה לכפות כיבוי אורות כדי לבצע את מה שאמרו לי. בשביל זה שילמו לי. כמובן שגם אני יכולתי להיות 'ראש קטן' ולוותר. זה היה לי הרבה יותר נוח אבל אז הייתי מועל באמון המעסיק.
למחרת בבוקר, בזמן ההשכמה עברתי בחדרים והערתי את התלמידים. נכנסתי לחדר והדלקתי את האור ואמרתי: "בוקר טוב, עכשיו שש וחצי, קדימה לקום!".
"סגור ת'אור" צעק עלי מישהו. התעלמתי מהקריאות אבל הרגשתי עוינות כלפי. בחדר אחר מישהו לא נתן לי אפילו להשלים את המשפט ואמר: "יאללה, הבנו, השכמה. עכשיו צא וסגור ת'דלת". ניסיתי להבליג אבל לא הצלחתי. גם אם מתעוררים משינה זאת לא סיבה להיות חוצפנים וגסי רוח. חילקתי עוד שניים – שלושה עונשים עד שזה נפסק.
בזמן ארוחת הבוקר ראיתי שניים מתלמידיי ניגשים אל עוזי, מנהל הפנימייה ובמהלך השיחה הצביעו עליי. ניסיתי להיראות כאילו אני לא מרגיש בכך. כשקמתי ללכת ניגשו אליי שני התלמידים ואמרו שהם רוצים לדבר אתי.
"אתה לא יכול להמשיך ככה" אמר אחד מהם.
"להמשיך איך?" היתממתי.
"עם הקשיחות הזאת, עם העונשים. זה לא צבא פה".
"אה, באמת?" אמרתי בציניות "לא שמתי לב".
"אני אומר לך את זה לטובתך" המשיך "אתה לא תצליח ככה".
"תודה שאתה דואג לי, אבל אני מסתדר"
"כולם שונאים אותך" התפרץ פתאום השני "אתה לא מבין?"
הבטתי בו רגע ונזכרתי במה שאיתי אמר לי: 'אתה צריך שישנאו אותך בהתחלה'. מבלי לרצות, עלה לי חיוך קטן בזווית הפה.
"מה אתה צוחק?" התרגז הבחור שדיבר אחרון.
"עזוב, עזוב אותו, אין מה לדבר אתו" אמר לו חברו והם התרחקו.
מיד אחר כך ניגש אלי עוזי ואמר לי שתלמידים באו לדבר אתו על הקשיחות שלי.
"כן, אני דיברתי אתם עכשיו" אמרתי לו "יהיה בסדר".
"תשמע, לא צריך יותר מדי…"
התאפקתי לא לענות לו. מצד אחד הוא מתעקש שנקפיד על כיבוי אורות ועל הנהלים בצורה הכי חמורה ומצד שני כשצריך לעשות משהו בפועל כמו להפעיל סמכות ולהעניש אז הוא מפחד לצאת רע. הוא רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה. הבנתי שאני צריך להסתדר בלי הגיבוי שלו.
באותו יום עשיתי בדיקה למתגי החשמל ובלילה כבר כיביתי רק את האורות של הכיתה שלי ורק את האורות הנחוצים. לא רציתי לתת לתלמידים סיבה נוספת לכעוס עלי על זו שכבר הייתה להם. הכיבוי אורות באותו לילה כבר הלך הרבה יותר חלק. התלמידים הבינו שאני לא הולך לוותר וההערות והעקיצות התמתנו. אבל היה הרבה מתח באוויר. מלחמה קרה.
ביום שלמחרת כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. היה נראה לי שהבנתי את העניין. מעכשיו זה רק עניין של זמן עד שהיחסים ביני ובין התלמידים יתחממו. רק לתת לזה זמן.
באותו לילה, עברתי במסדרונות הפנימייה, כעשר דקות לפני כיבוי האורות. חשבתי שזה רעיון טוב לרכך את המכה. נכנסתי לחדר וראיתי שהאור כבוי. מוזר, חשבתי, כבר ישנים? עברתי לחדר הבא וראיתי שגם בו האור כבוי. לא רציתי להדליק את האור כדי לא להפריע אבל זה נראה לי מוזר. המשכתי לעוד חדר והדבר חזר על עצמו. כך היה בכל החדרים חוץ מהחדר האחרון. הוא היה סגור אבל ראיתי אור מתחת לדלת. התקרבתי והיה נדמה לי שאני שומע רעש כלשהו. פתחתי את הדלת וראיתי תלמיד אחד יושב על הרצפה כשגבו אל הארון ואת כל הכיתה כמעט, יושבת מולו על מיטות, על הרצפה ובכל מקום פנוי.
היה רגע אחד של שתיקה. נראה שנוכחותי הפתיעה אותם.
"מה זה פה, מרד?" גיחכתי "יאללה, כיבוי אורות".
התלמיד שישב מול כל הכיתה אמר: "רגע, זה בדיוק מה שדיברנו…" אבל כולם החלו להתפזר עד שלבסוף נשארו בחדר רק חברי החדר והתלמיד שדיבר. זה היה התלמיד המרדן שהלך אתי לעוזי. הוא חלף על פניי בדרך החוצה בלי לומר מילה. אמרתי לילה טוב וכיביתי את האור.
יצאתי החוצה וחלפתי על פני כל החדרים החשוכים. הלילה הייתה עבודה קלה יותר, חשבתי. רגע לפני שפתחתי את דלת חדרי, שמעתי קולות מבחוץ. ניגשתי אל דלת הכניסה וראיתי את רוב תלמידי הכיתה יושבים על הספסל שמול הפנימייה מבחוץ. אהה. אז זאת הסיבה לשקט הפתאומי. עמדתי שם והבטתי בהם בלי לזוז מנסה לדחות את הפרשנות למצב שנמצאתי בו. בסופו של דבר המילה חלחלה לתודעתי - הם עשו לי מרד!
הכל הלך. זהו. ואני בטיפשותי חשבתי שהקשיחות שלי הפחידה אותם. חשבתי שהצלחתי ליישם את מה שאיתי אמר לי. נכנסתי לחדר והתקשרתי לאיתי.
בקול רועד סיפרתי לאיתי "זהו, אני גמור".
"שום דבר לא גמור. ספר לי מה קרה" אמר איתי.
"עשו לי מרד. הם יושבים עכשיו בחוץ ולא רוצים להיכנס. אם אני לא מצליח להכניס אותם עכשיו אז זהו, אין לי מילה יותר בכיתה".
"פרופורציות" אמר איתי "זוכר? פרופורציות. שום דבר לא קרה. אתה תראה מחר שדברים ייראו לך אחרת. עכשיו אתה באמצע משהו וזה נראה לך כאילו כל העולם נחרב, אבל זה לא ככה".
"אבל איך אני ממשיך עכשיו?" זעקתי. "הם לא ישימו עלי יותר. אין לי מה לעשות פה, אני אתפטר".
"אתה לא מתפטר, אתה שומע?" אמר איתי בתקיפות "כל עוד לא פיטרו אותך, אתה שם. למה אתה תמיד עושה את העבודה בשביל האחרים, אה? אם לא ירצו אותך בהנהלה, הם ידעו איך להגיד לך את זה. התלמידים לא מרוצים? אז מה? אתה עובד אצלם? הם משלמים לך את המשכורת? חכה רגע, תירגע, תחשוב על משהו ויהיה בסדר. אתה לא עוזב! אתה שומע?"
השיחה עם איתי חיזקה אותי למרות שהוא לא נתן לי עצה מעשית. אזרתי אומץ, הסדרתי את נשימתי ויצאתי החוצה אל התלמידים. כשהתקרבתי אליהם הם המשיכו לדבר ולהרעיש, כנראה כדי להראות לי מי הבוס.
"ששש… חבר'ה ,תנו לו לדבר" השתיק אחד מהם את השאר.
"מה הבעיה?" פתחתי, כדי להרוויח זמן ולהסדיר את מחשבותיי.
"הבעיה זה שיש כיבוי אורות" אמר אחד במהירות.
"…ושאתה אתה מתייחס אלינו כמו לתינוקות" אמר שני.
ושלישי הוסיף: "…זה לא צבא פה. אולי אתה חושב שאתה עדיין בצבא, אבל אנחנו לא…"
הסתכלתי עליהם לרגע במבט אטום. אם אשיב לטענות שלהם, חשבתי, זה ייהפך לוויכוח ילדותי וטיפשי ואני לא אצא ממנו. החלטתי להמר.
"תראו" אמרתי לפתע באופן שנראה מנותק מההקשר "אני דווקא התכוונתי לעשות לכם איזה אירוע מיוחד השבוע…" הבחנתי בכך שקלטתי את התעניינותם "אבל הכל תלוי בכם. היה מתוכנן לכם ערב כיתה כולל בשר על האש ועוד משהו שאני לא רוצה לספר לכם כרגע אבל זה משהו ממש מיוחד וכבר דיברתי עם עוזי בקשר לזה וכנראה שזה יאושר אבל זה תלוי בכם…אם תהיו בסדר אז אני אתאמץ שיהיה משהו ממש טוב ואם לא, אז חבל…זהו. אין לי יותר מה להגיד". ובהצגת האולטימטום הזה, עזבתי אותם וחזרתי אל חדרי. חיכיתי.
כשהלכתי משם ניסיתי להיראות בטוח אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד עליי באותו רגע הוא שהייתי בטוח. עולמי עמד להתפורר עליי. אם אפסיד כאן, אצטרך למצוא משהו אחר. דווקא אחרי שחשבתי שמצאתי עבודה כל כך טובה, שהסתדרתי. שוב להיווכח שאני לא מוצלח – לא הייתי עומד בזה.
מחרכי התריס שבחדרי יכולתי לצפות אל הספסל שעליו ישבו התלמידים. ראיתי שהם מנפנפים בידיהם והבנתי שיש וויכוח. לאחר כמה דקות התחילו תלמידים להיכנס אל הפנימייה. לא עבר זמן רב וכל השאר הלכו בעקבותיהם. נשמתי לרווחה. ניצחתי! לפחות בקרב הזה. הם קנו את זה. מי היה מאמין? אני, בכל אופן, הייתי משוכנע שאפסיד.
באותו שבוע התרוצצתי ללא הפסקה. ארגנתי שהכיתה תלך למין סרט ייחודי שבו הקהל מרגיש חלק מהסרט. הכיסאות זזים למעלה ולמטה בהתאם למתרחש על המסך. האירוע היה הצלחה גדולה וכשיצאנו כולם דיברו עליו בהתלהבות. אחר כך הלכנו לעשות 'על האש' בפארק סמוך, מה שגרם לערב להיראות כהצלחה מסחררת. במהלך הערב שמעתי כל הזמן מחמאות מן החבר'ה על האירוע. כשהלכנו ברגל בדרך חזור אל הפנימייה, נצמדו אליי תלמידים משני הכיוונים וסיפרו לי דברים. אינני זוכר בדיוק מה אמרו לי אז אבל אני חייכתי בכל זאת מאוזן לאוזן. אנשים רצו לספר לי דברים. נהייתי בסדר, נהייתי ראוי שידברו אתי, שיספרו לי. עברתי את המבחן. התקבלתי.
רציתי גם להיות מקובל על הצוות. בתחילת השנה, כשישבנו וחתמנו חוזה עבודה עם ההנהלה, דיברתי הכי הרבה. החוזה נראה לי דרקוני. הוא לא השאיר שום זכויות למדריך. אמנם החוזה הציג את המדריך כ "חלק בלתי נפרד מהצוות החינוכי" אבל כשהדבר נגע לזכויות עבודה נעלמו הזכויות ונשארו החובות. המדריך לפי החוזה, היה חייב לעבוד בכל שעה שיידרש גם אם זה מעבר לשעות הקבועות. כשישבנו, המדריכים ועוזי, על החוזה, התווכחתי אתו על הסעיף הזה. אמרתי לו שזה לא חוקי ושאם הסעיף הזה יגיע לידי מימוש לא אנהג לפיו. עוזי בעקשנותו הילדותית אמר לי: "נראה". כשהתווכחתי שמתי לב שאף אחד מהמדריכים לא הצטרף אליי, למרות שאני בטוח שכולם הסכימו אתי. כנראה שהם הבינו שאין טעם להתווכח כי ממילא לא ינצלו את הסעיף הזה יותר מדי. אבל אני רציתי משהו אחר. רציתי להתבטא. רציתי לזעוק נגד העוול הזה שכתוב לנגד עיני ושאני נאלץ לחתום עליו גם אם הוא לא ממומש בסופו של דבר. רציתי להיות כמו איתי שכשהוא מזהה עוול, הוא מסוגל להתנגד. איתי לא היה שותק, חשבתי, הוא היה מנצח. למעשה, הוויכוח שלי עם עוזי נועד בסך הכל לתת לעצמי את ההרגשה שאני לא פראייר למרות שלא היה לי באמת את הכוח לעשות את מה שאמרתי. הקהיתי את תחושת העלבון של החתימה על החוזה המשפיל על ידי ההתרברבות שלי.
אבל כל המאמצים שלי 'להתקדם' לא הצליחו. נכון, הצלחתי להיות מדריך מקובל וצלחתי משבר קשה בשביל זה אבל…משהו עדיין היה חסר. מה?
בכל הפעולות שלי הרגשתי תמיד שאני נכנס למשברים קשים ויוצא מהם בסופו של דבר אבל הכל היה מזל. הכל עניין של מקרה. לא הייתי באמת מסוגל להתנגד לעוול שנכפה עליי כשחתמתי את החוזה. לא הייתי באמת מדריך טוב. מבחוץ אולי זה נראה בסדר אבל אני השתגעתי מבפנים כי הרגשתי שמבחינה אמיתית אין לי שליטה על כלום. המשכתי להרגיש לא שייך כל הזמן. הייתי מדריך ובעצם מחנך, חלק ממערכת אבל אני בעצמי קינאתי כל הזמן בכולם. החוויה החזקה ביותר שלי הייתה לקום בבוקר ולהרגיש חסר. להרגיש שאני לא נאהב מספיק, לא מוערך. בודד.
אחרי הפעולה המוצלחת שלי בכיתה דווקא הצלחתי להשתלט על הפעילות בצד הטכני, המשמעתי. אבל מה זה שווה? לא הרגשתי שאני באמת חשוב בשבילם. שאני באמת משפיע עליהם. רציתי להיות אדם משמעותי בחייהם.
גם עם המדריכים האחרים שהיו אתי לא הצלחתי להתחבר. אמנם הם כיבדו אותי ואני אותם אבל אני רציתי שיהיו חברים שלי. בלילה, לאחר שסיימנו לעשות כיבוי אורות, אחרי חצות, היינו שוכבים במיטות בחושך ומדברים על חוויות היום. היינו מספרים בדיחות, מנתחים את אופיים של התלמידים, של ראש הישיבה ושל עוזי. אני זוכר שכמעט בכל הפעמים הייתי אני זה שרצה תמיד להגיד 'עוד משהו' אחרי שנראה היה שהנושא כבר מוצה. מה זה ה 'עוד משהו' הזה? רציתי להרגיש שאני מבטא את עצמי בשלמות, שאני מקבל פידבק ממישהו עד הסוף. אבל זה לא קרה. אנחנו היינו מדברים ובשלב כלשהו הייתי מבין שאני בעצם מדבר עם עצמי. שגיב היה פשוט מפסיק את הדיון באיזשהו שלב ושותק, מקווה שאני אפסיק לדבר. אולי הוא חשב שאני מנסה להוכיח משהו בוויכוח ואם הוא מפסיק אז אני אהיה מרוצה אבל כשהוא הפסיק לדבר אני פשוט הרגשתי ששוב לא ניתנה לי ההזדמנות להביע את עצמי באופן שלם ושוב חשתי מתוסכל. ערן לעומתו, היה פשוט נרדם לי באמצע. ה 'עוד משהו' שלי נשאר תמיד בלי מימוש.
תגובות