. בינתיים החלטתי לעזוב את הישיבה ולהתגייס.
כשבאתי אל ראש הישיבה לומר לו שהחלטתי לעזוב, קיוויתי באיזשהו מקום שיקרה משהו. שהוא יגיד לי משהו חדש שעוד לא שמעתי וישנה את התמונה. שימנע את מה שנראה לי אז כאסון: הליכה אל הלא נודע. מעולם לא דיברתי אתו לפני כן, רק שמעתי את שיחותיו שהעביר לכל הישיבה. כשניגשתי אליו לבסוף לקח לי רגע להתגבר על ההיסוס ועל הרעד בקולי ואמרתי לו: "הרב, רציתי לומר לך שאני עומד לעזוב את הישיבה ולהתגייס".
הוא הסתכל עלי לרגע ולבסוף אמר בהיסוס: "אתה תלמיד שלנו?"
אחרי שעזבתי את הישיבה מצאתי עבודה אצל אבא של חבר. העבודה הזו לא הייתה סתם עבודה משעממת או קשה. היא הייתה עבודה מיותרת. הייתי צריך, ביחד עם בחור בגילי, לסדר כרטיסיות ישנות שאיש לא צריך ואיש לא בדק, בחברת ביטוח. היה לנו ברור שהעבודה הזו היא עבודה שנוצרה בשביל ילדים של עובדים. חברי, שהיה קליל יותר, הבין את העסק והשתלב בקלילות. הוא גם היה נעלם לשעות רבות בזמן העבודה ולפעמים מושך אותי אתו. אבל אני לא יכולתי לסבול את האווירה הזו. מעבר להרגשה שכל אחד יכול לעשות את העבודה הזו ואין בה שום ייחוד, ההרגשה שהעבודה מיותרת הוציאה אותי מדעתי. במקום לחפף כמו שעשה חברי הייתי מתרגז על עצם נתינת העבודה. רציתי שלא יטילו עלי סתם משימות רק בשביל לעבוד. הרגשתי מיותר, חסר ערך ולכן הייתי עצבני.
מעבר לכך התקשיתי להתרגל למעבר בין הישיבה, שם עסקו כל הזמן בדברים "גדולים", משמעותיים, לחיי היומיום האפורים השגרתיים הבינוניים. כשהייתי עומד ומסדר כרטיסיות והבטתי באנשים שמסביבי הייתי נחרד. אלה היו אנשים ללא כל שאיפות. הם היו מדברים על הדברים הכי טיפשיים בעולם ויכלו לעשות את זה כל הזמן, יום אחרי יום. האנשים האלה מקטרים יום יום על מצבם, מאשימים את כל העולם, אבל לא ינקפו אצבע לשנות את המצב
האם זה העולם שאני רוצה לחיות בו? אחד העובדים, בן 65, נכנס פעם לארכיון בו עבדתי וסיפר לי בדיחה גסה. נגעלתי. הבן אדם בגילו של סבא שלי, אבל סבא שלי היה אישיות ואילו זה!
לא התחברתי לעובדים והם מצדם הרגישו בכך. בסופו של דבר לא יכולתי יותר לסבול את הרגשת חוסר הערך ביחד עם הניכור ועזבתי את העבודה.
בבוקר שלמחרת ניהלתי עם אבי את השיחה שבראש הפרק. ידעתי שאין לי יותר מה לעשות. הייתי מיואש. הייתה רק השיחה עם הרב המפורסם שיכלה לשנות משהו. חיכיתי לה בקוצר רוח. ´אם הפגישה הזו לא תצליח אז…´ לא רציתי לחשוב מה יהיה אז. ידעתי כי אם הפגישה הזו לא תצליח יהיה הרע מכל. אני אשים קץ לסיוט.
אשתו של הרב המייעץ קבעה לי פגישה לערב שבת, ממש חצי שעה לפני כניסת השבת. הייתי חייב למצוא לעצמי מקום לשבת בירושלים, שם גר הרב, שכן הפגישה הייתה אמורה להסתיים ממש בכניסת השבת. לא היו לי הרבה אפשרויות ולכן בחרתי להתארח בישיבה בה הרב מלמד. כדי להתעודד ביקשתי את חברי הקרוב, שי, שיתלווה אלי (זה היה לפני שהוא החליט שיש לו דברים יותר מעניינים ממני).
היגיע הזמן ואני עליתי אל ביתו של הרב עם פעימות לב מוגברות, מוטרד וחושש אבל גם מצפה למשהו. הרי זה רב ידוע מאוד ואנשים באים להתייעץ אתו אז הוא בטח יוכל לפתור את הבעיה שלי. כשנכנסתי קיבל אותי הרב בסבר פנים יפות והורה לי לשבת. ישבתי על כיסא בסלון והוא התיישב מולי במרחק קרוב בלי שולחן בינינו. מאחוריו היה קיר המטבח כשבאמצע הקיר היה חור שמאפשר העברת דברים מהמטבח לסלון. ראיתי את אשתו עומדת במטבח ועושה הכנות אחרונות לשבת.
"אז מה הבעיה?" שאל בקול עדין ובחיוך מנומס.
"תראה הרב, לא טוב לי בישיבה. אני לא מצליח ללמוד אבל לא בגלל שאני לא מבין. אני פשוט כל הזמן מוטרד ממשהו ורע לי מאוד. פשוט רע לי ואני לא יודע מה לעשות".
הרב הנהן ושאל: "וזה אה…כלומר, המצב היגיע לידי אוננות?"
באותו רגע עברה בתו הצעירה של הרב מאחוריו בדרך למטבח לשאול משהו את אמה.
הרב הסתכל עלי מחכה לתשובה ואני הסמקתי. מה, הוא לא קולט שזה מביך? אני יושב בסלון הבית, אשתו מולי, בתו הצעירה והנאה בת גילי עוברת ממש לידינו והוא שואל אותי על אוננות?!
התביישתי מאוד והייתי נבוך אבל לא ידעתי מה לעשות הרי זה הרב המפורסם ואם הוא שואל לא עלה בדעתי שזה לא בסדר.
"כן" עניתי בסופו של דבר "אבל" הוספתי בהיסוס "אתה חושב שזה משפיע על העצבות והדיכאון שאני חש?"
"בוודאי, יש השפעה. הזרע הוא החיות של הבן אדם והוצאתו בהחלט יכולה להיות חלק מהסיבה לעצבות".
"אבל אני חש ככה גם כשאני לא עושה את זה. אני מרגיש עצוב כי אין לי חברים וכי אני לא נהנה מהחיים".
"כמובן שזה רק חלק מהבעיה, לכן אני גם מציע לך לדבר עם מישהו" והוא הוציא עט ורשם שם ומספר טלפון על נייר. " הוא אדם חכם ובעל ניסיון".
חשבתי שבשביל זה בדיוק באתי לדבר אתך, חשבתי לעצמי. "ומה הוא?" שאלתי.
"הוא פסיכולוג, אבל אחד כזה שמבין עניין. אני סומך עליו…"
את ההמשך כבר לא ממש שמעתי. פסיכולוג?! לי?! לא האמנתי למשמע אוזניי. אני, שכל החיים הייתי בטוח שאני האדם הכי רגיל והכי נורמלי בעולם, אני פסיכי?
מלמלתי לרב תודה וכשלתי לעבר הדלת. את הרב, בתו ואשתו ראיתי לפני שיצאתי כמתוך עילפון.
"איפה אתה, שבת נכנסת עוד דקה?" צעק עלי שי שחיכה לי למטה עם רכב. לא יכולתי לענות לו. דהרנו לעשות את השבת בישיבה בה התארחנו.
השבת הזו זכורה לי כאחת השבתות הגרועות בחיי. הדי השיחה מערב שבת עוד היו בראשי. אז למעשה אני לא נורמלי! אבל איך זה יכול להיות? למה? מה עשיתי? הרי עשיתי את כל מה שצריך תמיד. השתדלתי בלימודים וניסיתי לעזור ככל יכולתי לאנשים בבית ובחוץ. אז למה זה קרה לי? הרגשתי כאילו אלוהים מתעלל בי. אין צדק בחיים! אני, שעשיתי את כל מה שצריך והייתי תמיד יותר בסדר מכולם – למה זה קורה לי? וכמו כדי להכעיס ראיתי מסביבי את כל בחורי הישיבה מסתובבים נמרצים כשעל פניהם נסוכה הבעה של שלווה וביטחון, הבעה של אנשים שיודעים למה הם נמצאים במקום שהם נמצאים בו. היה להם סדר ברור של לימוד אבל הם גם ידעו לשלב זמן לשוחח עם חברים וליהנות. אני הסתובבתי שם תלוש, מתבייש בעצם נוכחותי שם, מסמיק ומצטדק על שאלות שמופנות אלי, כאילו אני צריך להתבייש בעצם קיומי. האם האנשים האלה התאמצו יותר ממני בחיים?
בזמן שלידי שרו שירי שבת בקול רועם ומתגלגל, הייתי שקוע עמוק בתוך הגיהינום הפרטי שלי. ככל שהסתכלתי יותר מסביבי כך ידעתי יותר בוודאות שלעולם לא אוכל להיות כזה. כנראה שזה משהו שאין לי. זה אומר שנכשלתי את הכישלון האחרון והסופי למצוא משמעות לחיי. אם כן, בקרוב יתממש הפתרון הנורא שעכשיו נראה בלתי נמנע.
במוצאי שבת מיהרנו אני ושי (שגם הוא לא נהנה במיוחד אם כי לא באותה צורה כמוני) לצאת, ממש כמו אסירים נמלטים. רצינו לזוז משם כאילו תחושת המועקה שהרגשנו הייתה דבוקה כמין איזו הילה מסביב למקום. שי כבר ישב ברכב ואני התכוונתי להיכנס כשלפתע שמעתי מאחורי: "יגאל, מה אתה עושה פה?"
הסתובבתי וראיתי את מי שהכי פחות ציפיתי לראות מכל האנשים בעולם. אבי היה קרוב משפחה רחוק מהסוג שפוגשים פעם במיליון שנה באירועים משפחתיים. לא היה בינינו קשר יותר מנימוסי וכמעט לא ידעתי עליו כלום.
"הייתי פה בשבת. אהה…אבל מה אתה עושה פה?" ניסיתי להטות את השיחה.
"אני גר פה" אמר אבי ואז נזכרתי כי הוא באמת ממש שכן של הישיבה "אבל אל תתחמק לי" הוסיף בדרכו הישירה והמחוספסת." מה חיפשת כאן, הרי אתה לא לומד פה?".
"אהה…האמת שבאתי לפה עם חבר כי הייתי צריך לדבר ביום שישי עם איזה רב באיזה עניין ו…"
אבי חתך אותי. "איזה רב?"
עניתי לו.
"ועל מה רצית לדבר אתו?" שאל שוב בחדות.
התפתלתי בחוסר נוחות כשעניתי "סתם משהו…אתה יודע…אני חשבתי כל מיני דברים ו…סתם, לא חשוב, עזוב".
"לא, זה חשוב. תגיד" התעקש אבי.
"זה על זה שלפעמים אני מרגיש קצת משוגע…אתה יודע" הצצתי עליו לרגע לראות את תגובתו אך פניו לא שינו את הבעתם. "לא חשוב, סתם שטויות" עשיתי תנועה עם היד כאילו אני מתייחס בעצמי לדברים כלא חשובים.
אבי דווקא התייחס לדברים ברצינות. "זה מה שהוא אמר לך, שאתה משוגע?"
"לא בדיוק, בערך…הוא אמר שאני צריך פסיכולוג" חייכתי במבוכה, מסתכל עליו, מחכה לתגובתו.
אבי נשאר רציני. הוא הרהר לרגע. "טוב, לפחות הוא היה הגון. הוא מבין שהוא לא יכול לטפל בזה ושלח אותך למישהו אחר. אז מה אתה מתכוון לעשות עכשיו?"
"לא יודע…אני מניח שאפנה לפסיכולוג שהוא המליץ לי עליו. זה מה שאני יכול לעשות."
"עזוב" אמר לי אבי "אם אתה רוצה מישהו אני יכול לתת לך שם של מישהו יותר טוב מפסיכולוג. כמובן, אתה לא חייב" מיהר להוסיף אבל אם אתה רוצה אתן לך את השם שלו".
"ומי זה המישהו הזה? הוא גם פסיכולוג או משהו כזה…?"
"הוא שילוב של רב ופסיכולוג אבל לא זה מה שחשוב. מה שמשנה הוא שהוא אחד שמבין עניין, שאפשר לדבר אתו. בדיוק על מה שאתה מדבר, סמוך עליי".
הנהנתי לאות כן ואבי הוציא דף ורשם עליו שם ומספר טלפון. "תענה לך אשתו. היא נשמעת קצת קשוחה. אל תיבהל, ככה היא".
"תגיד, אאא… ומה לגבי כסף?"
"זה בסדר. לא נראה לי שהוא ייקח לך כסף. הוא עושה את זה בחינם לבחורי ישיבות. זה הקטע שלו. אל תדאג לו, הוא מתפרנס יפה".
"אתה בטוח לגבי זה?" היססתי.
"כן ,כן. אני הסתדרתי אתו" אמר, וכך הבנתי בעצם שגם אבי עבר אצל פסיכולוג – דבר שהיה נראה לי אז מאוד מוזר.
נפרדתי מאבי, נכנסתי למכונית ובמהלך הנסיעה הביתה הרהרתי על מקריות ועל נסים…
אבל המסע עוד לא היגיע לסופו. ביום המחרת התקשרתי אל בית הרב שאבי נתן לי את הטלפון שלו, לקבוע פגישה. אשתו ענתה לי והיא הייתה קרה ועניינית כמו שהובטח לי. היא ביקשה ממני להמתין כדי לבדוק ביומנה מתי הרב פנוי, והלב שלי דפק בקצב משוגע. גורלי תלוי בפגישה הזו!
"רק עוד שלושה חודשים". אמרה.
גם אם הייתי זועק באותו רגע בכל הכוח לא הייתי יכול להביע את עוצמת הייאוש שהרגשתי. באותו רגע שנאתי את הרבנית הזו מכל הלב. מה, אין לה טיפת רחמים? טיפת רגש אנושי? החיים שלי תלויים בזה! היא לא שומעת את זה בקולי? אבל עם כל הייאוש שהרגשתי לא יכולתי להביא את עצמי לבקש ממנה שתעשה מאמץ מיוחד בשבילי. לא יכולתי להגיד שזה דחוף, שזה עניין של חיים ומוות. מי אני שיעשו בשבילי מאמץ מיוחד?
למחרת התקשרתי לאבי.
"נו, קבעת אתו?" שאל אבי.
"לא" עניתי מדוכדך "אשתו קבעה לי תור רק לעוד שלושה חודשים. מה אעשה עד אז?"
"אתה יודע מה? אני אתן לך טלפון של מישהו אחר. הוא על אותו רעיון כמו הרב שהמלצתי לך עליו, רק יותר צעיר. למעשה, הוא תלמיד שלו. פשוט, הרב כבר איש מבוגר ואין לו כבר כוח כמו פעם".
לקחתי מאבי את הטלפון. רק כעבור כמה שנים הבנתי את ההשפעה והמשמעות של הפעולה הקטנה והשולית לכאורה הזו (המעבר מהרב לתלמידו).
"ותזכור" הוסיף אבי "ככל שתיפתח אליו יותר, ככה הוא יוכל לעזור לך יותר".
