עת תמימה וקטנה הייתי,

מתרוצצת בינות לעצים ופרחים

לא ידעתי-

עץ זה,

בו ילדות שלמה חיה והיתה,

והצמיחה חיים שבגרו-

יכול באחת

לבוא ולהיות

כאחת הגוויות

בשדה המלחמה.

מוטל,

שרוע.

כבר לא העץ שגונן

בעת "מחבואים" ו"תופסת",

כבר לא-

כי כעת מקומו אי שם במקום אחר על המפה

שם,

למרות שגדול הוא וחסון-

לא ישרוד, יקמול, יבש-

וילדה קטנה-

שהיתה אני,

כבר לא תתרוצץ

בין פרחי האחווה.