לפעמים נמאס לי להסתכל מהחלון ולראות את אותו הנוף. לפעמים נמאס לי שנמאס לי להסתכל על אותו נוף קבוע. מה בעצם כה רע בבניינים הסמי-גבוהים והלבנים לשעבר ה"מקשטים" את מדינת ישראל? לפעמים ההרגשה הזו ממלאת אותי עצב והיא יושבת בי בבטן, כמו עצירות. ולפעמים אני נכנס לשירותים ומתכונן להטיל את ההרגשה הזו ומסתבר שהיא רק נפיחה. דימוי מוזר משהו אבל הולם את המדינה. זה קורה לי די הרבה שאני קם בלילה ואומר שלום למקרר ותכולתו ואז הנוף הזה קופץ ומזכיר שהוא עדיין פה. ב-1 בלילה בניינים אפורים חשוכים. ב-1 בלילה רחובות מלוכלכים ריקים. ב-1 בלילה ילדים קטנים ישנים. ב-1 בלילה מכוניות לא פולטות עשן מהאגזוזים. ב-1 בלילה אנשים לא חוזרים מהעבודה עצבניים. ב-1 בלילה מחבלים מתאבדים בדרך כלל לא מתפוצצים. ב-1 בלילה בחורים שתמיד רעבים פותחים מקררים וסותמים עוד פצע נפשי עם חמאת בוטנים. אף פעם לא חשבתי שאני קשור לארץ. תמיד האמנתי שזו פשוט טעות של החסידה שאני בישראל וזה רק עניין של חוק שאני לא תושב ניו- יורק. אבל דווקא בלילה שהכל שקט והמבט מהקומה השביעית ממלא אותי בשנאה ואהבה כאחד, אני חש ספקנות אם יש עוד מקום אחר בו בשעת לילה הייתי רוצה להתגנב למקרר.