לילה אחר לילה אני חולם אותו.
 

הוא אינו חי בתוך עצמו.
נשמתו משוטטת מדי לילה מעל מיטתי.
מבקשת ממני לזכור יובל שנים
של שותפות מופלאה בחיפושי דרך.
אני שואף  אל תוך ראותיי
את מזגו הסוער ונפשו הנאצלת,
ולוחש  לו "אל תירא!"
"רוחך לא תעזבני לעולם!"
והוא אינו עונה, רק בוהה.
אך ליבו השבור הולם ושואל:
"מדוע רוחי נטשה את גופי ?"
ואיננו חש בחיבוק שהענקתי לו
ואת לחלוחית דמעותיי שזלגו על זרועו....

ובלילה הבא אחלום עליו שוב.