איגור ואותן הידיים

מה חלש הוא זכרונו של האדם. כה מהר שוכח הוא את הטובות אשר עשו לו ואת הרעות אשר חולל לאחרים. כאלה היו בני העיירה, הם לא זכרו את שעשו לאיגור, הענק המגובן. אך לא פלא שלא זכרו, כי אם היו זוכרים, היה מצפונם מעיק עליהם כל כך עד שהיו עוזבים את עיירתם לנצח נצחים.

השכחה, היא שאפשרה להם לחיות את חייהם בשקט ובשלווה על אף כפיות הטובה ועל אף הסבל הרב שהיה איגור סובל בהרי הקרח בשעה שהם שמחו וצהלו.

אך הנה הגיעה עת והשכחה הייתה בעוכריהם. השקט והשלווה שררו בעיירה גם בשעה שאיגור כבר היה בדרך חזרה. הוא סירך את רגליו ואת ידיו הארוכות על שבילי הקרח ועורו התקלף מגופו. הקור חדר לעצמותיו ודמו ניגר על השביל. אך תמימותו פקעה לה עוד בהיותו כלוא בהרי הקרח, והוא למד את דרכו "הבייתה" על אף היותו לקוי בשכלו. רסיסי ברד חתכו את פניו ושלשלאותיו המבותקות הכבידו על פרקי גפיו. אמנם הכאב היה קשה מנשוא אך הוא הועיל לחדד את זכרונו של איגור – הוא זכר את כפיות הטובה, הוא זכר איך השתמשו בו כעבד כפות והשליכוהו ככלב מוכה, והוא זכר את הרעב והבדידות ששררו בהרי הקרח.

מה מתוקה היא נקמתו של האדם. איגור צעד אל תוך העיירה בלי לעצור ולו לרגע. כפותיו הגסות ושלשלאותיו הקפואות הכו הלוך ושוב והחריבו את כל שנקרה בדרכן. דבר לא עמד בפני זעמו של איגור ולא משנה אם היה זה דומם, צומח או חי. במוקדם או במאוחר כולם נזכרו מי הוא זה שגודע את חייהם באמצע יום בהיר, וכולם גם תמהו כיצד ייתכן שאותן הידיים שבנו את עיירתם המופלאה הן שהופכות אותה לעיי חרבות. אך תשובתו האכזרית של איגור לא ידעה חסד ואף לא טיפה של רחמים. לא נשארה שם אבן על אבן, השלג נצבע באדום והנוף נטחן לאבק.

ואז, בתום הנקמה, בתוך גיא ההריסות, ניגש לו איגור והרים את אחת הלבנים. הוא הביט בה בעיניו הרכות והניח אותה בעדינות על הסלע הסמוך.

אותן הידיים שהחריבו את העיירה עד עפר הן שהחלו לבנותה מחדש.