מעשה  ביוהאן גוטליב  ה-12, האב מרקוס אורליוס, פרידריך וילהלם, היינריך גוטהולד, וולפגנג ריכארד

או "מעשה באנשי החצר"

לפני שנים רבות, בנסיכות קטנה שבדרום מערב פרוסיה, חי לו נסיך צעיר, יפה תואר ורשע. הנסיך, יוהאן גוטליב ה-12 שמו, שלט ביד קשה בעמו הקטן והעמל. אך למרות המיסוי, הדוחק והעוני, העריץ העם את הנסיך והסתופף תחת צילו ורצונו העזים.

בחצר הנסיך חיו להם אנשי החצר - משרתיו שלא מרצון של יוהאן גוטליב ה-12. לרוב היו אלה אזרחים תמימים שאיחרו בתשלום המיסים ונאלצו לפורעם כעבדים לנצח נצחים. כזה היה האב מרקוס אורליוס, כומר העיירה, שהוחרם לטובת שירותי הדת של יוהאן גוטליב ה-12. איש טוב היה מרקוס אורליוס, מין קרן אור בחצר האפילה שדאג תמיד לדרוש וללחוש טוב על אוזנו של יוהאן גוטליב ה-12 האכזר.

וכמו כן היו וילהלם פרידריך והיינריך גוטהולד - שני ליצני החצר שמזלם לא שיחק להם.

אל נטעה לחשוב שפרידריך וילהלם והיינריך גוטהולד מילאו תפקיד זהה! וילהלם פרידריך היה הליצן השמח של חצר הנסיך והיינריך גוטהולד היה הליצן העצוב – שתי דמויות סותרות שהשלימו זו את זו במין אירוניה מטורפת לשם מטרה אחת ויחידה – העלאת חיוך ולו הקטן ביותר על פניו של יוהאן גוטליב ה-12. והיה אם נכשלו ולא העלו חיוך על פניו, רע ומר היה גורלם – עובדה שקשרה את שניהם בקשרי ידידות עמוקים לפי שצרת רבים חצי נחמה.

סיפורנו מתחיל בשיחה קצרה שמתנהלת בתא האיפור של הליצנים, תא עשוי עץ, חשוך ועמוס תחב. ריהוטו הדל כלל שני שרפרפים, שתי מראות ושלושה נרות שעווה גסים לתאורה. מיקומו של התא – בצד אולמו האפל של יוהאן גוטליב ה-12. בעוד וילהלם פרידריך מאבק בלבן את פניו והיינריך גוטהולד מטפטף דמעות שחורות על לחייו, פתח וילהלם פרידריך את פיו ואמר:

"היינריך גוטהולד, ידידי, מדוע ולא נחליף תפקידים? תן לי להיות הליצן העצוב ואתה תהיה הליצן השמח! ודאי חשקה נפשך כשם שחשקה נפשי לנסות ולטעום מכוס התרעלה של אישיות זרה".

"הו, פרידריך וילהלם, אהוב נפשי", אמר היינריך גוטהולד, "מדוע תעלה מחשבה ארורה כזו בנפשך? הרי יודע אתה שהעונש על התחזות בנסיכותו של אדוננו המורם מעם, יוהאן גוטליב ה-12, הוא במקרה הטוב מוות, ובגרוע – ירידה אל המרתפים".

"הנני יודע זאת, היינריך גוטהולד, אהוב ליבי", ענה פרידריך וילהלם, "אך השגרה כליצן שמח שוחקת את נפשי, לא פחות מהפחד שמא איענש בעוון התחזות, או אכשל בניסיוני לשעשע את אדוננו ירום הודו יוהאן גוטליב ה-12. יתר על כן, בשיחתי האחרונה עם האב מרקוס אורליוס רמז לי הלה כי אף הוא זומם להחליף דמותו, כי הכביד עליו הרשע שבחצר נסיכנו, אנשים רבים מדי הושלכו אל המרתפים לנגד עיניו. ובדרך אגב, ברצוני להזכירך שמאחר ושנינו מחופשים לליצנים איש לא יבחין כי החלפנו את דמויותינו".

"רואה אני את דברך נכוחים מבראשונה", אמר היינריך גוטהולד. "אם האב מרקוס אורליוס נכון להתחזות, אף אני מוכן, והיה אם אתפס ואושלך אל המרתפים אתלה בדמיוני באילן גדול - אבינו מרקוס אורליוס".

"יפה דיברת!", אמר וילהלם פרידריך, "ובכן, מלאכה רבה לפנינו".

וילהלם פרידריך והיינריך גוטהולד החליפו את דמויותיהם. הם איפרו זה את זה מחדש ולימדו האחד את השני את מכמני תפקידיהם, וכשגילו שלא קל הוא הדבר להחליף אישיות כשם שקל להחליף תלבושת, חשש קל פקד את ליבותיהם.

"זהו, המלאכה הושלמה", אמר פרידריך וילהלם ,"כעת נשים באל מבטחנו".

חצוצרת האולם התריעה את תרועת הליצנים והם יצאו לדרכם.

בעוד הם צועדים אל תוך האולם הרחב והאפל חלף על פניהם הכומר, אך פניו אינם כתמול שלשום, פניו אינם בכלל. לא היו אלה פניו העדינות של האב מרקוס אורליוס, אלא פני איש גס ועב בשר, בעל עיניים יוקדות רשע.

"מי אתה, אדוני?", שאל היינריך גוטהולד את הכומר, "היכן האב מרקוס אורליוס?".

"האב מרקוב אורליוס הושלך אל המרתפים", ענה הכומר בקול רם ומלא הנאת רשע, שלווה בצחוק משתנק. "הוא הושלך אל המרתפים, ואני, וולפגנג ריכארד, ממלא את מקומו".

"אבוי!", אמר היינריך גוטהולד, "כנראה שאדוננו ירום הודו גילה את מזימת ההתחזות של אבינו מרקוב אורליוס, ודאי ברגעים אלו הוא חווה על בשרו את כל המכונות ומכשירי העינויים שאדוננו פקד לייצר. רחמיי עליו. אהוב היה אדוננו מרקוס אורליוס, אהוב ורחמן".

"אכן", אמר פרידריך וילהלם, "אף אני מצטרף אל דבריך ומחזק את ידיך ידידי. מי ייתן ותגאל נשמתו של אבינו מרקוס אורליוס בכור העינויים ותצרף בגלגלי המכשירים".

"היכן הליצנים הארורים?", נשמע קול עדין ונמוג מקדמת האולם, היה זה קולו של יוהאן גוטליב ה-12 שסבלנותו הלכה ופקעה.

"מהר!", אמר פרידריך וילהלם, "נתאבל אחר כך על אבינו, כעת נציל את בשרנו".

פרידריך וילהלם והיינריך גוטהולד ברכו זה את זה לשלום ופסעו אל עבר הכס של יוהאן גוטליב ה-12. הם צעדו דרך אפילה סמיכה כעשן על פני פסלים גותיים של אבירי העבר – הלא הם אבותיו של יוהאן גוטליב ה-12. הם עברו בין עמודי אבן גרוטסקיים שמצידיהם בצבצו לפידים כבויים מעלי עשן. כעבור דקות מספר הם ניצבו מול הודו הנורא של הכס.

אך מזלם לא שיחק להם, והשטן כמו טמן להם פח. כל אחד נכשל בתפקידו הוא ולא הצליח להעלות חיוך על פניו של יוהאן גוטליב ה-12. הם ניסו פעם אחר פעם אך הכישלון רק הגדיל לעשות. מבטו הממורמר של יוהאן גוטליב ה-12 ניכר היטב על פניו. השקט שרר באולם וידידינו הליצנים חיכו לדבריו של יוהאן גוטליב ה-12, למען דעת מה יעלה בגורלם.

אז נשען יוהאן גוטליב ה-12 על כף ידו כשמרפקו שעון על ידית כיסאו, פתח את פיו ואמר: "מה אעשה בכם, זוג ליצנים ארורים? מהו המוות הראוי לכם?".

אבל כבד חדר אל ליבותיהם של פרידריך וילהלם והיינריך גוטהולד. פרידריך וילהלם חש רגשות אשמה עצומים מכיוון ורעיון ההתחזות שלו הוא שהשחיר את עתידו ועתיד ידידו. מצפונו הלך וכרסם את נפשו.

"אנא ממך, אדוננו המפואר, חוס עלינו בבקשה!", אמר היינריך גוטהולד ליוהאן גוטליב ה-12.

"לחוס?!", ענה יוהאן גוטליב ה-12, "אינני מכיר מילה כזו".

"אף אני אינני מכיר", נשמע קול גס מהפינה היותר אפילה של האולם. מתוך החשיכה צעד לו "האב" הטרי וולפגנג ריכארד. "אדוני ירום הודו", פנה אל יוהאן גוטליב ה-12, "הלוא הינך מורם מעם, עונש מוות לבוגדים נבזים שכאלו יהווה עלבון שלא יישכח. השלך אותם אל המרתפים! שייגרסו תחת המכשירים לנצח נצחים, שיטבלו בים של כאב וסבל אינסופי. וכך, מתוך צעקותיהם, אתה, מלכי הנכבד, תתכבד אף יותר".

"מלאי תבונה וחכמת חיים הם דבריך", אמר יוהאן גוטליב ה-12, "אכן, עדיף אתה על האב הקודם ששכחתי את שמו זה מכבר, הוא אהב אנשים יותר מדי. אין כמוך וולפגנג ריכארד, יועצי תהיה עד קץ הימים".

ליבם של פרידריך וילהלם והיינריך גוטהולד כמעט שנדם בקרבם, דמיונם כבר החל לענות את נפשם לא פחות מאשר המכשירים והמכונות המצפים להם. הם הושלכו דרך בור קטן בצד האולם אל תוך צינוק תת קרקעי.

האפילה סימאה את עיניהם, הזמן נמשך כנצח עד לשמע קולות קרבים של צעדים נוקשים. הדלת נפתחה, ולנגד עיניהם ניצב המענה, דמות גבוהה וחסונה, רעולת פנים ולבושת שחורים כדמותם של אוחזי הגרזן המוציאים להורג. הוא אחז את שניהם בצווארוניהם בשתי ידיו וגרר אותם כאילו היו שקי חיטה אל מתחת לפני האדמה. הוא גרר אותם אל האפילה, המחנק והתחב, הוא גרר אותם אל המרתפים.

ושם הם נגררו וחלפו על פני כל המכונות כשפרצופיהם מתעוותים למראה כל המכשירים המשונים. הם חזו במגירות הברזל, במטחנות הגריסה, ובכל יתר יצירות המופת של המענה.

הם נדהמו לגלות עד כמה מזוהם הוא דמיונו של האדם, אילו מכשירים הוא בונה כדי לענות את אחיו. הם הזדעזעו לשמע צווחות הנגרסים ורעש ניפוץ העצמות, הם עברו דרך מסדרונות צרים ואפלים, עמוסים עצמות ובשר אין ספור. צבא שלם היה שם למענה, משרתו הנאמן מכל של יוהאן גוטליב ה-12, צבא שלם שמטרתו אחת בלבד – עינוי! וכל זה כאין וכאפס מול ההלם שהלם בהם כשניצבו אל מול המלבן – פאר יצירותיו של המענה. מין מכונה שהיא שילוב של כור היתוך ובתולת הברזל. הסבל שהיא גורמת ארוך לאין ערוך בכמות ובאיכות. כל יתר המכונות הן כדוגמת צעצועים לעומתה.

מה רב היה פלאם כשהם חלפו אף על פניה, המענה המשיך לגרור אותם דרך תעלה צרה ולחה שהיה נראה כאילו מעולם לא שמעה על המושג סוף.

לפתע, הושלכו פרידריך וילהלם  והיינריך גוטהולד אל הקרקע כשהם מסתנוורים מאור חזק וצורב. מספר דקות חלפו עד שהבינו שהם מחוץ לארמון הנסיך, והאור ממנו סונוורו הוא אור הירח. "מה קורה פה?", שאלו זה את זה, "מהו פשר הוצאותינו אל מחוץ לארמון?".

"לכו לדרככם, אתם חופשיים", נשמע קול רך ועדין מפיו של המענה. "מה?! מדוע הינך משלח אותנו לחופשי?", שאל פרידריך וילהלם, "מי אתה ומה מעשיך?", הוסיף היינריך גוטהולד. המענה הסיר את מסכתו בפני הליצנים ונשימתם נעתקה מפיהם. לנגד עיניהם נחשף פרצופו של האב מרקוס אורליוס. "חשבנו שאתה כלוא במרתפים אמר היינריך גוטהולד. "לא ולא", אמר האב מרקוס אורליוס, "הלוא אמרתי לידידך, פרידריך וילהלם, שהנני מתכוון להחליף דמותי, ואכן, התחלפתי עם המענה, וולפגנג ריכארד הרשע, שלבטח נתקלתם בו באולם הנסיך, פניו גסות וקורנות רשע, החלטתי שאועיל יותר כשאשפוך את רחמי במרתפים מאשר כשאנסה לשנות את ליבו של יוהאן גוטליב ה-12 האכזר, והעבודה כאן אכן רבה.

"רוב תודות לך אבינו מרקוס אורליוס על שהינך מוכן להקריב את חירותך למען הסובלים בכלל ולמענינו בפרט. מי ייתן והאל יאריך את ימיך וייסב לך אושר", אמרו הליצנים. אך האב מרקוס אורליוס כבר נעלם באפילה הסמיכה של התעלה, תוך כדי רעילת פניו מחדש.

סוף טוב הכל טוב, הליצנים פרידריך וילהלם  והיינריך גוטהולד יצאו את הנסיכות ונמלטו דרך שדות החיטה המצהיבים אל המזרח האנושי יותר, כך שמעתה לא היו עוד ליצנים אלא סתם זוג אנשים מאושרים. אוסיף ואספר לכם שלא עבר זמן רב וסר ריחו של וולפגנג ריכארד בעיני יוהאן גוטליב ה-12  והוא הושלך אל המרתפים, אך שם חיכה לו האב מרקוס אורליוס כדי לדאוג שישלם על מעשיו מנה אחת אפיים ושבעתיים יוקם קין כך שכל הרע מתגלגל לטובה – ירידתו של האב מרקוס אורליוס אל המרתפים הושיעה רבים וטובים מן המכונות, ויציאתו אל אור היום של וולפגנג ריכארד היא שכרתה לו את קברו בסופו של דבר. ובאשר ליוהאן גוטליב ה-12 – הוא מלך עוד מספר שנים מעטות עד שנסיכותו נפלה לפי חרב בידי הפראיים מהמזרח, הוא עצמו נפל בשבי ומת במיתה משונה וארוכה ובכך החל לרצות את עונשו, אבל על כך בפעם אחרת...