בוקר אפל וקר פקד את העיר.

אף ציפור לא צייצה, וגשם שוטף נשמע כבלתי פוסק מטפטף ומכה את המדרכה.

קולות של זכוכיות מתנפצות נשמעו בחוץ, ובעלי החנויות צווחים לעזרה.

אנשים הולכים ובוכים על שברונות לב, טוב נו. עוד יום רגיל.

העורב השחור המתין לי על הגג.

כבכול יום רגיל, הוא מחכה לי שם. בקביעות.

עיניו האדומות ונוצותיו השחורות הביעו את חמתו על העולם, גם לו לא קל להסתדר.

האגדה מספרת, שהעורב השחור ההוא, הוא עורב מיוחד. העורב ההוא לא נודד ולא עף, הוא רק שולח את קריאותיו המצמררות בשל קשייו בחיים.

יש לו קשיים. אפילו שהוא לא זז, ולא עף.

גם אף פעם לא ראיתי אותו אוכל, את העורב הזה.

ובא היום, וניסיתי לתת לו כנפיים, שיעוף.

הוא נפל, מת. הוא לא ידע לעוף.

שמחתי מאוד, פתרתי לעורב את הבעיות בחיים. יום אחד, אולי גם לי, אחד העורבים ידביקו כנפיים.