שורות-שורות הן ניצבות מולך

נסיכות אופל שמשתלטות על מלכותך,

הן מסיגות גבול, עם מילות תפל,

הן קרובות דם – אך רחוקות בלב,

בעוד בהן קפא גרעין הנחמה,

ומעולם לא הכירו ברגש החמלה,

תמיד הגנת את עליהן, כאילו היו

בבת-עינך, ואילו את הורדת עצמך לידי חורבן.

נסקת מעליונותך אל אגם הצער, בו

שכנו הן שתיים-שתיים ומצורעות,

ליבי דאב למען תחזי ברעותן כבר, שתביני,

ואת המשכת אל הדרך ללא המוצא - איתן.

אוהבת אותך, ולכן אני סובלת,

ומדוע את האחרונה לדאוג - - לשלומך?

מדוע לא תניחי להן להירקב בינתיים

שילמדו את הלקח, אך לא  - -על גבך!