איפושהוא, ברחוב היפים והיפות פינת הנוצצים והנוצצות, חיה לה נשמה יפה מאוד בכלי מכוער מאוד. הווה אומר-זוהר היה אדם לא נעים למראה עינים. אבל כמה שהיה לא נעים למראה עיניים, היה נעים ללב ולנפש. כעין יין בכלי חרס.
זוהר היה תופעה חריגה ברחוב שלו, ברחוב הסמוך, ולמען האמת בכל המדינה. עליו נאמר- " מי שלא ראה זוהר לא ראה כיעור מימיו", ובאמת, במדינה בה קרם פנים היה הכרחי באותה מידה כמו מים זורמים, מעולם לא נראה אדם מכוער מהלך ברחובות. טוב, לפחות עד שזוהר נולד.
ומעשה שהיה כך היה. זוהר, כמצופה מכל התינוקות, היה אמור להוולד ביום-ההולדת-הרשמי-של-התינוקות-היפים באביב. ביום הזה, כמו ברוב ימי השנה, השמש זרחה, הציפורים צייצו, ועננים לבנים שטו בשמי התכלת. אפילו פרח האור, הפרח היפה ביותר שנראה אי פעם, היה פורח באותו יום. ובכן, עפ"י כל התחזיות, גם אימו של זוהר היתה אמורה ללדת באותו יום, אלא שבאותו יום נרדמה, והתעוררה רק שניות מעטות לפני שקיעת השמש. כן, נולד זוהר בצאת יום התינוקות הרשמי. מהומה רבה היתה בבית הקטן ברחוב היפים והיפות פינת הנוצצים והנוצצות. האם, שלא ידעה את נפשה מרוב אושר ועצב, האב, שהתעלף מהתרגשות, בנוסף לאחים ולסבא וסבתא שחשבו שייאלצו לעבור דירה מרוב בושה, התקשו לעכל את הבשורה. רופאים, שהובאו במהירות בניידות עשויות פרחים, וקרובי משפחה שבאו במכוניות עם גלגלי כוכבים אמור בתקווה שייתכן ועדיין יהיה נורמאלי ויפהפיה, כי בכל זאת, נולד באותו יום רשמי. אבל בלב כולם היתה אותה תחושה נוראית שהילד יהיה רק נאה. "ואולי אפילו לא זה" חשב האב באימה.
אך, כמצופה מהימים והשנים, גם הם חלפו, ועם הזמן התרגלו בני המשפחה, ובני העיר לזוהר ולפרצופו. האם האוהבת, עד כמה שנאלצה להודות בכיעור יוצא הדופן של בנה, היתה גאה מאוד ב"תכונותיו האציליות הראויות לכל שבח שנאמר אי פעם בעולם המקסים הזה". אכן, בכל רחבי העיר נודע זוהר באופיו משובב הנפש, ועל אישיותו היוצאת מן הכלל מהלכים סיפורים עד עצם היום הזה.
בניגוד למה שניתן היה לחשוב, למרות מראהו מעורר החלחלה , זוהר היה מקובל מאוד בקרב חבריו ובני עירו. כמה שקליפתו הרחיקה, קרב תוכו. ביתו הפך למעין מוקד עליה לרגל, וכוסות קפה ועוגות, כשיבולים אשר בשדה, נאכלו שם. כל אדם שחש עצמו במצוקה בא אליו. ושם, בבית הקטן, הפתוח תמיד לבני העיר, כאילו נפתרו כל בעיות העולם ופוענח סוד הגנום האנושי.
אבל, עם כל העידוד והעזרה, זוהר, מוקף בחברים ושכנים, חש בודד. לא עניין אותו כהוא זה שיש בובות בדמותו, אירועים לכבודו, ותחפושות שלו. הרי להתחפש, פעם אחת בשנה זה נחמד, אבל לחיות כל הזמן עם הפרצוף הזה? אף אחד לא היה מסכים.
לרוב, באותן פגישות הורים, כאשר ילדיהם בילו עם זוהר, היו ההורים אומרים בינם לבין שכניהם שעד כמה שזוהר בעל אופי למופת, ואדם נפלא, "אני לא ארשה לבת שלי להתחתן איתו. אופי זה יופי" אמר אחד מהם, "אבל יופי אמיתי חושב לי יותר. ראיתם איך הוא נראה?" וסבב לחישות הסכמה חלף ביניהם .
יום אחד, כמעט ונפלה החומה. נוי, ג´ינג´ית קטנה וחמודה, העזה להגיד בפני הוריה ש"עם כל הכבוד, יופי זה לא הכל בחיים. לזוהר יש דבר שלאף אחד אחר אין. לא אכפת לי אם האף שלו לא עומד בסטנדרטים של כל העולם. וחוץ מזה, היופי הוא בעיני המתבונן". האם פערה את פיה בתדהמה. זבוב סורר ניצל את ההזדמנות. "נוי מתוקה", היא אמרה לאחר כמה דקות, "את מרגישה טוב?" , "או ליתר דיוק" הוסיף האב ההמום, "את רואה טוב?" רק לאחרונה קנו לה עדשות, כדי שחס וחלילה לא תאלץ ללכת עם משקפיים, ועדיין התקשה להסתגל לרעיון. "אבא, אמא, אני מרגישה ורואה מצוין. אבל לא הראייה הגשמית היא הבעיה פה, כל הראייה הפנימית לוקה בחסר. כולם מסכימים שזוהר אדם מצוין, אז למה לא להתחתן איתו?!" נוי שאלה באומץ. את התשובה היא גילתה במהלך החודש השלם אותו העבירה מסוגרת בביתה. ומכיוון שלאמה היה לב חלש, היא החליטה לא לחזור ולדון בעניין שנית, וכך נמנעה מזוהר האפשרות היחידה להיות מאושר.
זוהר, כדרכו המיוחדת במינה, המשיך להוות מופת לתושבי העיר, שהיו מוכנים לנצל אותו, אך לא להתקרב אליו יתר על המידה. את חייו, סיים באותה דרך בה חי אותם, בשקט, ביופי ובבדידות.
תגובות