היא עלתה לרכבת חמש תחנות לפני נאפולי והתיישבה בכיסא שממולי. חולצתה, בצבע סגול עז, תאמה את גוון השפתון שלשפתיה. שני הכפתורים העליונים היו פתוחים וחשפו צוואר חלק ושזוף, עטור שרשרת זהב דקיקה. העיניים הירוקות, מאחורי משקפיים דקות בעלות מסגרת כסופה, היו מאופרות בעדינות. תספורת הקארה העדכנית השלימה את הופעתה האלגנטית. היא נראתה רעננה כל כך!
במהלך נסיעות ארוכות ומשעממות, או בהמתנה אצל רופא השיניים, למשל, אני נוהגת להתבונן באנשים שמולי. משתעשעת אני בניסיונות לנחש את גילם, מקצועם ותכונותיהם ולבנות להם סיפור חיים כיד הדמיון הטובה עלי. כך עשיתי גם הפעם.
אמדתי את גילה בשלושים וחמש, אולי מעט פחות. לגבי מקצועה התלבטתי בין עורכת-דין, מזכירה בחברת היי-טק או יועצת השקעות בבנק. כל אלה ועוד אופציות רבות אחרות תאמו את חזותה.
בעודי תרה בעיני אחר טבעת נישואים על אצבעותיה הארוכות שציפורניהן משוחות בלק סגול עדין, נשמעה מנגינה הבוקעת מן התיק המשובץ שהניחה על ברכיה. היא הוציאה את הסלולרי שלה והחלה מדברת באיטלקית מתנגנת, כשהיא מחווה מדי פעם תנועות בידיה. אני מבינה רק מילים מעטות באיטלקית אך נשמע היה כאילו היא קובעת פגישה עם הקול שמעבר לקו.
השיחה הסתיימה במהירות והסלולרי שב למקומו. היא הניחה רגל על רגל וחשפה קרסול שזוף, עטור גם הוא שרשרת זהב דקיקה, תאומתה של זו אשר לצווארה. בתנועת יד קלה הסיטה קבוצת שיער שחורה שנפלה על עיניה והיטיבה את משקפיה.
הרכבת עצרה בתחנה והנוסעים פנו איש, איש לדרכו. בעלי ואני שמנו פעמינו אל המוזיאון לארכיאולוגיה, בו מוצגים פסלי השיש והפסיפסים המרהיבים שהובאו מפומפי והרקולנום. אחר כך השתדלנו להספיק לראות במספר שעות את חמודותיה של נאפולי.
לקראת הערב חזרנו לתחנת הרכבת, עייפים אך מרוצים. נכנסנו לקרון שהמתין כבר בתחנה. לפתע ראיתי את האישה בחולצה הסגולה על אחד הרציפים. היא עמדה שם חבוקה בזרועותיו של גבר הגבוה ממנה בראש. הם התנשקו בעצימת עיניים. כאילו אין איש סביבם, כאילו אין מחר. נשיקת אוהבים ממושכת.
כלום זהו בעל הקול שאתו דברה ברכבת? האם זהו אהובה ממנו היא נפרדת עתה, תהיתי בלבי. האם זו אהבה אסורה? בעוד המחשבות רצות בראשי החלה הרכבת בנסיעתה. האישה מהרכבת נעלמה מעיני, הפעם לתמיד.
