עֵת קלוֹף המוּכְתָר
חומקות מבין אצבעותיי
מִצוות
מִתְגַרְגֵרוֹת לריצפה
במידרון ירכי החשופה
מותירות רבב עַד
כמוכיח.
וכלבי לא חרץ לשונו ללקט, כיודע דבר.
ציידת חלומות
-
נוטה לשחרר אותם לאחר שנלכדו, מתוך רחמים ואכזריות כאחד.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כתוב מיוחד. אני לא חושבת שקראתי שירים בסגנון אהבתי את הסוף אפרת [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין. היתה לי קצת בעיה עם הסוף - חרץ לשונו ללקט - את מגשרת בין שני המישורים באמצעות האנשה שלאו דווקא קשורה לכל אחד מהם. [ליצירה]
- [ליצירה] האמת היא שהתלבטתי לגבי השורה האחרונה. הרעיון הוא לאזכר את "ולא חרץ כלב לשונו"- בהקשר הידוע (ולמי שממש יתעקש, אסביר בהודעה פרטית). [ליצירה]
- [ליצירה] אבל גם את התחמקת ממבט באותה מידה?.. בכולופן, מזדהה מאוד עם התחושה. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. [ליצירה]
- [ליצירה] התחלת נהדר ומפתה, אך המומנטום דועך ככל שנוספים בתים. הייתי מוותרת על בתים 4 ו-5 ושומרת על המילים האחרות בכבוד הראוי להן. [ליצירה]
- [ליצירה] * [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, מקסים! כ"כ מתנגן, כ"כ נעימות לי בפה המילים האלו, בסדר הזה [ליצירה]
- [ליצירה] נשמע כמו בוקר טיפוסי :-) [ליצירה]
- [ליצירה] "הבריחה" יכולה להשתמע כחוסר פתאומי של יצר, ערך, תכונה, כל משאב רוחני שהוא. [ליצירה]
- [ליצירה] נו באמת. "כזה עצוב"- זו לא שפה לירית (ואם תטען לכוונה תחילה להבאת עגה כמטאפורה או סתם כביטוי מתריס כלפי התרבות , אגיד שוב: נו באמת.). "התעכבות"? אולי עיכוב. החלק היחידי שכן אהבתי הוא הפרדוקס התיאוטולוגי שב"אולי אין שניה אחת לתהיה"- כאשר השורה שאחריה מבטאת את אותה תהייה שלכאורה אין זמן אליה. [ליצירה]
- [ליצירה] אתה מתקרב, אבל לא :-) .דימוי הקורבן בא להביע נכונות להתמסרות טוטאלית. קורבן מביהמ"ק, טהור, ולא במובן הפוסט-מודרני של המושג כ"אומלל ומסכן". ההתמסרות הזו מובילה להתקדמות, עלייה:"עולה לה'". ועוד- אני מבחינה בין 2 סוגי אמונה. הראשונה: "בבוקר חסדך"-האופפת-הכללית. ואילו השנייה: "אמונתך בלילות"-הקונקרטית-עצמות פריכות כאוסף של פרטים. אלוקים לא מעניש אלא מעניק, כמחווה לטוב לי, הזדמנות להתנסות בסוג השני. [ליצירה]
תגובות