לא אוכל לעצור פתאום, להתיישב על האדמה ולהכריז: כאן.ככה. תמיד תקונן בי התחושה כי באי-שם ישנן עוד הזדמנויות, אפשרויות שלא נתקלתי בהן, מחשבות שלא הכרתי. אולי מעבר לכר הדשא זורם נהר? אולי מאחורי הגבעה יש צריף? אינני מוכנה לשאת בעול החרטה אין בי מקום. אין זה אומר כי ההווה אינו הזדמנות, רגע של אושר, קרן אור שהספקתי ללכוד. אבל בכל זריחה ישנן כ"כ הרבה קרני אור המנצנצות במיוחד בשבילי מעל גבי הגלים. איך אוכל להפנות גבי? איך אוכל להתעלם כשהעולם כולו מושיט לי זרועותיו? לעולם ארדוף אחרי שקיעות, לעולם ארוץ בעקבות קולות וצללים, חלומות הם בהוויתי והגשמתם היא דרך חיי. התוכל להבין?