עד מתי?
ימים של חורבן, לילות של יאוש.
ובכי ונהי על ימים שהיו והלכו לבלי שוב.
מסביב העולם מתכסה במעטה של חשכות וקדרות ואין אתה יודע אם יעמוד בך הכח להאמין,
ולשרוד.
כמה טוב לאותם שספונים בעולמם ופשוט לא יודעים! כמה סבל נחסך מהם. מה בעצם הטעם לסבול? אבל איך אפשר לראות את הכל ולהישאר אדיש.
ובעומק הנשמה מתפשטת לה עצבות קשה, צער ושברון לב.
וניגון נוגה עולה ויצא וממריא אל על ומתמזג עם הדמעה הרותחת ונעלמים בשחור העוטף את הכל.
וביאוש אתה מוצא נחמה מוזרה; הוא פותר אותך מתחושת האחריות הדוחפת ונותן לך מן רוגע מוזר. עד שמתוך היאוש אתה כבר יכול לסבול את הכל.
אפילו לשמוח.
ואז בדיוק מנצנץ האור...
תגובות