הסכיתי ושמעי את אשר ליבי אמר,

ראי עתה הרגש בו טובע כך, אני.

מתאווה ליבי לריח הבוסתנים מלאי הפרי,

כמהה נפשי לניחוח האור הנוגע בקצוות צמרות העצים.

געגוע נובר בתוכי לגשם היורד תחת כיפת השמים,

וכיסוף עז גואה בי אל פס השמש החודר מבעד לחשיכה.

חמס עלי ליבי מראות את יופייך,

הזמן עצר מלכת כשנפגשו המבטים.

ליופייך צדדים הרבה ולפנייך מבט אחד,

ומכתש האהבה ממשיך חופר דרכו אליי.

קורסים עלי רגשותיי, מטיפים לי על חיי.

פוגעים בגופי על לא עוול בכפי,

מדרבנים את דיבת ליבי שתאב להרגני.

וידיי מעבדות את שדות הנפש החרושות על שתי עיניי,

המגדפות את אהבת הנעורים שבי פורחת.

רבדים של אוּר וטל מכסים את שחור כפיי,

וניצן זעיר של רגש מתעתע בראשי.

מלקט עלי שלכת שנשרו מזה הזמן,

ננטשו מאב ואֵם ונשארו כמותי,לבד.

נרמסים תחת רגלינו השוטחות את פניהם,

ומדמות את זמן חיינו שעובר ולא חוזר.

העב קודר עתה מעל פרחי האהבה,

ומטפטף טיפות של גשם שמבעיר בי השריפה.

אספתי את חירוף האהבה בתוך ליבי,

ולקחתיו עימי לדרך, על שביל עפר שחור מרגש.

החרכים של הכאב מצפים את קיר ליבי,

ועוטפים בחום של שלג, את זיו פניי הנאורות.

חריצים של קרן אור כונסים בצֶנֶף את גופי,

ומרעידים את קול הנפש המזמרת שיר עוגב.

השיבולים המרצדות מכפישות עתה בקור,

ומכסות את הכאב בעוד שכבה של כפור עדין,

המהבהב באור זוהר שמסית את צד פניי,

ומצווה בי לאהוב את צחור השלג שנפל.

וכשתבואי על הסוס, רכובה עם זיו הרגש,

אחכה לך בבואך, בפאת שדות האהבה...