השעה שמונה בערב.
יורד גשם, לא גשם חזק, גשם עדין, גשם שלא החליט עדיין אם הוא מבול או סתם טפטוף חסר משמעות.
הוא מתופף על ההגה עם האצבעות הארוכות המטופחות שלו. תמיד אמרו לך שאצבעות של גיטריסטים מדהימות.
ברקע מנגן שיר עצוב שכזה, סתם שיר, את לא מכירה אותו, אבל הוא יודע את כל המילים. הוא מזיז את השפתיים, לא מוציא קול, רק נושף החוצה את המילים ביחד עם הפחמן הדו חמצני שהוא פולט בנחת.
את מקפלת את הברכיים לחזה, נשענת אחורה ועוצמת עיניים.
היד שלו מציירת צורות על הברך שלך, לאט לאט, בשקט,לפי הקצב של המוזיקה.
הוא לא אומר כלום, וגם את לא, וטוב לכם ככה.טוב לכם בשקט המוזר הזה,הכביכול נינוח הזה שיצרתם ביחד,לבד.
הוא מחנה את האוטו ומכבה אותו. פתאום השקט חזק יותר, שקט יותר.
הוא מצייר עיגול אחרון על הברך שלך ואת פוקחת עיניים, לאט. פותחת את הדלת והולכת אחריו.
את שומעת את הרעש של הגלים, שהיום רגועים יחסית. אתם הולכים על המזח, ממש עד הסוף ומתיישבים שם, נוגעים לא נוגעים במים.
הוא רוצה שתסתכלי בכוכבים, ואת מורידה את המבט. מפחידה אותך האינסופיות הזאת, הנצח הזה.
הוא מסתכל בך, את יכולה להרגיש את המבט שלו, ואת שונאת את זה.
הגשם מתחזק קצת. זה לא מפריע לכם להמשיך לשבת שם בחוץ,להיפך, זה מרענן.
פתאום את מחליטה לקפוץ למים, את צוללת פנימה במהירות ומוצאת את עצמך קופאת מקור,מרחפת. לא נוגעת בקרקע, לא נוגעת בכלום. הוא מסתכל עלייך מבחוץ, המום קצת,משועשע קצת, לא בטוח בעצמו,לא בטוח בך.
עכשיו את מוכנה להסתכל בכוכבים, את מרימה את הראש ורואה אותם מבעד לטיפות של הגשם. הם באמת הרבה,את חושבת,ממש הרבה.
הוא קופץ למים. את לא רואה אותו, אבל את מרגישה את הטיפות של הים שמשפריצות לך על העורף.
והוא מרחף לידך, ומסתכל למעלה.
הרגל שלו נוגעת בטעות בשלך, מעבירה בך תחושה מוזרה, כאב כזה בחזה, מעין גוש ענקי שנתקע באמצע, כאילו בלעת כוכב לכת.
אבל את מתקרבת אליו, והוא מסתכל בך, ואת מסתכלת על הידיים שלו שעושות גלים קטנים במים, שעושות גלים קטנים בך.
ואת תופסת את הצוואר שלו ומורידה אותו למטה. וזה קל כל כך, פשוט כל כך, הוא לא נאבק בך, הוא לא דוחף או בועט. הוא יורד, את לא רואה אותו, רק אוחזת בנקודה בצווארו.
עוברות כמה שניות.
את מרגישה התנגדות ראשונית.פרפור של ידיים, עווית של גב.
הגשם נרגע קצת, הוא עדין כל כך עכשיו. נופל ברכות על המים, רגוע. עושה מעגלים קטנים, כמעט בלתי נראים על המים השחורים. את מרגישה אותו בקושי, גולש על האף שלך, על העיניים.
את מסתכלת שוב למעלה, ופתאום הכוכבים נראים קטנים יותר.
את רואה את בועות האוויר שלו
ואת מרגישה אותו מתחת ליד שלך. ההתנגדות העדינה הפכה למאבק בטירוף חושים. את מדמיינת את הפרצוף שלו,הלחוץ כל כך עם העיניים הפקוחות לרווחה.
את מרגישה את המרפקים שלו בצלעות שלך, את הבעיטות שלו ברגל שלך, את הידיים שלו על היד שלך.
את מרגישה אותו שורט אותך, את מרגישה את הראש שלו מתנגד ליד שלך שמורידה אותו יותר ויותר למטה.ואת לא מרגישה כלום. כמו תקועה במצב אופורי שכזה בתוך החלל האינסופי שבנית לעצמך בראש. את בוהה בנקודה ברקיע הכהה, ההתנגדות הופכת חריפה יותר, המכות שלו לא מכאיבות לך, לא שאת מודעת לכאב בכל מקרה, אבל את יכולה להרגיש זרמים חזקים של מים,איברים דוחפים,נאבקים.
בפעם הראשונה בכל תהליך ההתנגדות את מרגישה במעומעם מכת מרפק בצלעות, מכה חדה ויחד עם זאת כמעט בלתי מורגשת. לאחריה מכה נוספת חריפה יותר, נוקבת יותר, מאשימה יותר.
מכה שלישית כבר פוגעת משהו במעטה האפאתיות שלך,בחוסן הדמיוני שיצרת לך במים שהקיפו אותך מכל עבר.
אבל אז פתאום,רפיון, התנגדות עדינה אחרונה. בועה לבנה צפה מעל המקום שבו היה פעם ראשו, והיד שלו,
היד המדהימה הזאת עם האצבעות הארוכות, מציירת עיגול אחרון,עדין,על היד שלך.
תגובות