לפעמים הוא חושב שיש כישוף בחיוך שלה. שאם פעם אחת היא הייתה מחייכת אליו, הוא באמת היה יכול לעשות הכל.
לפעמים הוא חושב שכשהיא מחייכת זה סימן שהאלים מדברים אליה, וכשהיא מטלטלת את ראשה מצד לצד היא עונה להם.
לפעמים הוא תוהה אם היא יודעת בכלל מה קורה כשהיא מחייכת. הוא מדמיין אותה בתור צדיקה נסתרת מהל"ו, כזאת מהסיפורים החסידיים, ומחייך בעצמו.
לפעמים הוא מציאותי, והוא יודע שהיא לא מחייכת אליו, ושהיא לא הביטה לעברו אפילו פעם אחת בחודשיים האחרונים. לפעמים הוא ריאלי, והוא יודע שכל אחת מהפעמים בהן המבט שלה עבר עליו זה היה במקרה. לפעמים הוא נבון וקריר, ומבטיח לעצמו להפסיק עם השטויות ולחזור למציאות.
ואז היא מחייכת.
הוא זוכר שיחה שהם מנהלים, אחרי שהם מונעים ביחד את תבוסתו של הצבא. היא נשענת על חרבה ומחייכת אליו. "אתה הבחור היחיד שאני מכירה שהיה נותן לבחורה לעשות את כל העבודה," היא אומרת.
"אני לא מצליח לדמיין אותך עומדת בצד וצורחת," הוא עונה, כמעט בביישנות. הוא מהסס לרגע, אבל הוא כבר מזמן הבטיח לעצמו לנהל את זה ביושר. "אפילו שניסיתי," הוא מוסיף. היא רק מחייכת.
הוא מתבייש בזה קצת, הוא חייב להודות. זה מפריע למשהו עמוק בתוכו, לתת לבחורה להסתכן ככה, אפילו בדמיון. אבל בכל פעם שהוא מנסה לדמיין אותה בצד, אפילו לא נערה במצוקה, זה מצליח רק עד לרגע שבו היא מחייכת.
* * *
זה נראה לו מטופש לכתוב דברים כאלה. זה לא אמור להיראות לו מטופש, אבל זה עדיין. הוא תמיד ניגש אל הדף או המחשב בחרדת קודש. הוא לא מצליח לעשות את זה אחרת. הוא לא מסוגל לכתוב סתם. הוא יודע שיש אנשים שיכולים, והיו לו המון שיחות איתם בנושא הזה, אבל הוא לא יכול וזהו. כשהוא כותב, זה כדי...
'לומר לך משהו. כמו שגרירים משתי תרבויות, שנאלצים לתקשר באמצעות תמונות. כשאני כותב, זה כאילו אני מנסה לצייר קטע ממני על חתיכת נייר, כדי שתוכלי לראות. אני כותב וחושב עלייך, ואני מעתיק חלקים ממני אל הדף כדי להראות לך אותם, כדי לגרום לך להבין. אני מצייר את עצמי, ואני לא משקר, אז בכל פעם שאני כותב משהו שאני לא חושב שאני אוכל להצדיק בפנייך, אני חייב לשנות אותו ולצייר אותו מחדש. את מבינה? את המודל שלי, מה שדוחף אותי. אני כותב וחושב עלייך, אני רץ וחושב עלייך, אני מרים את עצמי על המתח וחושב עלייך, יורד וחושב עלייך שוב. אני מצייר את עצמי מחדש בכל יום, כדי להיות מסוגל להגיש לך את היצירה המושלמת ביותר בעולם'.
הוא לעולם לא מוחק את הקטעים האלה. הם מביכים מדי.
* * *
בימים של הציניות, כשכל מה שבא לו לעשות זה לקפוץ מהגג הקרוב, הוא שואל את עצמו במרירות אם מדובר באהבה או בהתפרצות הורמונים של גיל ההתבגרות. הוא מזכיר לעצמו שהוא לא באמת מכיר אותה, שהיא לא מי שהוא חושב שהיא. הוא צוחק על הטיפשות שלו. הוא כותב חמשירים קטנים ועוקצניים על לנסלוט, על גאלאהד, על רולאן. הוא מדמיין את עצמו, עם החצ'קונים והכל, רוכב בשריון בוהק. הוא מנסה להדגיש כל פרט שהוא שונא, מגביה את הקסדה כדי להדגיש את השפתיים העבות מדי, מקפיד שצבע השריון יתאים כמה שפחות לחום של השיער. כשהוא מסיים לדמיין את התמונה הוא מכוער כמו שהוא צריך להיות. ועדיין, הוא לא מצליח שלא לדמיין אותה משליכה אליו מטפחת. אז הוא שונא את עצמו.
בימים האידיאליסטיים יותר הוא מסביר לעצמו שגם אם זאת לא באמת אהבה, זה מה שהוא מכיר וזה מספיק טוב בשבילו. הוא אומר לעצמו שזה לא באמת משנה שהוא לא מכיר אותה, ושבכל מקרה הוא ידבר איתה עוד יומיים. הוא מציין שגם אם לא יישאר מזה כלום עוד חצי שנה, הוא עדין הופך את עצמו לאדם טוב יותר מדי יום. הוא מהרהר בשעשוע אם כשיכתוב יומן, בעוד חמישים שנה, יציין שהתחיל לעשות עם עצמו משהו בגלל אהבת נעורים מטופשת. הוא מקשיב ל"שש עשרה מלאו לנער" ומחייך, ואז כותב את שמה על דף קטן, ומוחק אותו מיד. הוא חושב על תוכניות לשיפור מערכת החינוך, מנסה לנסח מחדש את הסיבה לערכיות בעולם פוסטמודרניסטי, ושונא את עצמו קצת על השחצנות. אבל הוא די מרוצה מעצמו.
* * *
כשהוא משנה בזהירות תנוחה כדי להוריד משקל מהרגל השבורה, ("אני משחרר אותך לשעתיים, וגם זה לא אחראי", אמר הרופא) הוא חושב פתאום, בצורה מנותקת לחלוטין, שהוא לעולם לא יוכל לשמוע שוב משהו שמזכיר את "אמרת שהגשם", או איך שלא קראו לזה.
הגשם יורד עליו, והוא נשען על הקביים ומסתכל באדמה נערמת, חופן אחרי חופן. הוא לא בוכה, לא בכה מאז. הוא תוהה פתאום אם יוכל לדמיין אותה שוב אי-פעם. אשמה ניצתת בו ביחד עם המחשבה, והוא נושם עמוק, ומרפה משתי התחושות. יש דברים שאתה לא נלחם בהם. אתה פשוט נושם וממשיך הלאה.
ביום השני של השבעה, שעה אחרי שהוא משתחרר מבית החולים, הם הולכים לבקר את המשפחה שלה, כל הכיתה. כמה אנשים שואלים אותו שאלות בדרך. הוא עונה על אוטומט, והם עוזבים אותו אחרי כמה זמן. הוא מפחד שהוא לא יהיה מסוגל להסתכל להורים שלה בעיניים.
הם יושבים שם, בשקט. אחרי כמה דקות של שתיקה כמה אנשים מדברים. תמיד יש כאלה שמדברים. הוא מתרגז עליהם קצת, ואז מתרגז על עצמו. נשימה, והוא מרפה.
כשהקולות מסתובבים שם בחלל החדר, איפשהו ברקע, הוא מנסה לזכור שוב. לא מצליח. הוא זוכר את הרכב, זוכר אותה, זוכר שחשב בבהירות שזה כמו בסרט ארור, וידע שהוא מפחד מכדי לעשות משהו. הוא זוכר צעקה – הוא לא יודע של מי – ותחושה מטושטשת של תנועה. הוא זוכר רגע של הלם, ואת המכונית, ושניה קפואה של תנועה, כשהוא מנסה להגיע אליה ולדחוף אותה מהכביש. הוא זוכר כאב, ואת הגלגלים של המכונית, בגובה הפנים שלו. מישהו אמר משהו, מישהו אחר נגע בו, הוא זז, והרגל שלו כאבה, כנראה, כי הוא זוכר את עצמו צועק. ואז בית החולים.
הוא ניסה לומר לעצמו שהוא היה איטי מדי, שזו אשמתו, שהוא היה צריך. הוא ניסה ללעוג לעצמו על הדמיונות שלו, ניסה לשאול את עצמו באירוניה אם עכשיו הוא מרוצה מעצמו. זה כאב מדי, ואחרי כמה זמן הוא הבין שזה מטומטם. אלו החיים. הוא ניסה. הוא נכשל. היא מתה. הרגל שלו נשברה. זה לא כמו בסרטים, וזהו.
ואז הוא נשם, והרפה. ושוב, ושוב, ושוב, עד שכל דבר נפל למקום שלו, ונשארה רק הידיעה האפורה והעמומה, שזה בכל זאת כואב יותר מכל דבר שהוא הרגיש אי פעם.
לפני יומיים, הוא היה גאה בתחושה הזו.
כשהכיתה קמה כדי לעזוב אמא שלה ניגשת עליו ואומרת לו תודה בשקט. הוא לא יודע מה לענות, אז הוא רק מהנהן. בדחף רגעי הוא שואל אם הוא יוכל לבוא שוב מחר, והיא לא נראית מופתעת כשהיא עונה שכן. הוא אומר תודה בקול שקט, ומצטרף אל הכיתה.
כשהוא שוכב במיטה בלילה, והרגל שלו כואבת לפחות כמו שהיא מגרדת, הוא חושב עליה שוב. שרשראות של מחשבות מבזיקות. הוא מתבייש לרגע בחלקן, וחלקן כואב לרגע. הוא נושם, ומרפה. אלו החיים, זה הוא, ומותר לחשוב. כל עוד זה כואב, מותר לחשוב.
כשהתחושה החדשה מגיעה, הוא מנסה לנשום החוצה גם אותה, יחד עם כל השאר. הוא נאבק בה, הוא שונא אותה. היא חלק מהשטויות הישנות. הוא מנסה לא להרגיש אותה, אבל זה כואב יותר, והוא מפחד פתאום לשכוח.
אז בשקט בשקט הוא נשבע. זה לא נשמע לו מטופש כמו שזה אמור להישמע, והוא לא חושב על סוסים או שריונות. הוא תוהה מה היא הייתה חושבת על זה, מבין לרגע במרירות שאין לו שום מושג. הוא מנסה לקבץ את כל מה שהוא יודע עליה באמת, ולמרות שהוא לא יודע עליה פחות ממה שהוא יודע על כל שאר האנשים בכיתה, הוא גם לא יודע עליה יותר. ממה שהוא יודע, נראה לו שהיא הייתה חושבת שזה טיפשי.
זה לא משנה לו.
הוא מגיע למחרת מאוחר אחרי הצהריים. הוא לא יודע אם הוא באמת הולך לעשות את זה, אבל הוא נשאר. כשהמנחמים מתחילים לצאת, אחד אחד, הוא מתחיל להבין שהוא לא יעשה את זה. הם עוזבים, כמעט כולם, וכשלרגע הדודים יוצאים למטבח והוא נשאר לבד עם ההורים שלה, הוא יודע שאין לו אומץ לעשות את זה. אז הוא נושם, ומרפה.
"הייתי מאוהב בה. לא הכרתי אותה באמת, רק מרחוק, רק הסתכלתי עליה. לא דיברנו באמת אף פעם. יצרתי בראש תמונה דמיונית שלה, והייתי מאוהב בה".
ההורים שלה שותקים, והוא לא מסוגל לקרוא שום דבר במבטים שלהם. הוא מקווה לרגע שהמודעות העצמית תיעלם, שהוא יוכל פשוט להמשיך, אבל זה הרבה יותר מיד חד. הוא מודע לכל מילה שהוא אומר. הוא מנסה לנשום, אבל לא מצליח.
"דמיינתי אותנו ביחד, נלחמים בכל מיני דברים, משיגים כל מיני מטרות, דברים מטופשים. חשבתי על עצמי בתור האביר שלה, אפילו שלא הכרתי אותה בכלל".
הוא מצליח לנשום, בקול רם מדי. זה לא עוזר. הוא כבר לא רואה את ההורים שלה. הוא פשוט צריך להגיד את זה. אז הוא אומר את זה.
"אני חושב שזה היה נראה לה טיפשי. אני יודע שלי זה נראה טיפשי. אבל הייתי מאוהב בה, והיא מתה. והחלטתי שאני צריך לנסות להיות מה שרציתי להיות בשבילה, כדי..." הוא מהסס בחלק הזה. זה נשמע נפוח ויומרני ושחצני. זה באמת ככה. "כדי שתהיה לזה איזושהי משמעות. כדי שתהיה לה איזושהי משמעות. כדי שהמשמעות שהיא נתנה לי לא תישאר מתחת למכונית".
זה נשמע מטומטם באוזניים שלו. הוא קולט שהוא מסתכל על הרצפה. הוא מנסה להרים את המבט, אבל הראש שלו כבד כמו משקולת של טונה. הוא יכול להרגיש את העיניים של ההורים שלה עליו.
היא מחייכת.
הוא מרים את המבט. העיניים של אמא שלה נוצצות. המבט של אבא שלה אפל, מתחבא עמוק בתוך הראש שלו.
"אני מצטער," הוא אומר. "אני לא יודע למה אמרתי את זה בכלל. אני..." הוא מניד את ראשו. "אני מצטער. סליחה". הוא היה רוצה להיבלע בתוך האדמה, ולא כמליצה. הוא מרגיש שהלחיים שלו בוערות. הוא משפיל את מבטו, מתמקד בקביים, קם אל הדלת. "להתראות," הוא אומר בחצי קול, במבט מושפל.
כשהוא מגיע אל הדלת אבא שלה משיג אותו.
"בחור..."
הוא מסתובב אליו. "תראה, לא התכוונתי. לא רציתי להגיד את זה, אני יודע שזה אידיוטי, אני יודע שזה... אני מצטער. כבר אמרתי את זה. אני אלך עכשיו".
אבא שלה מסתכל לו בעיניים.
"היא הייתה חושבת שזה אידיוטי. היא הייתה חושבת שאתה טיפש". עומדות לו דמעות בעיניים. "אבל אם היא הייתה חיה עוד כמה שנים, היא הייתה חושבת מה שאני חושב".
הוא לא מדבר. הוא לא חושב שהוא מסוגל.
אבא שלה נושם עמוק. "היא הייתה חושבת שזה בדיוק מה שאתה מתכוון אליו, וזה הדבר הכי טוב שיכולת לעשות".
הוא יודע שהוא לא מסוגל לענות. הוא מצליח לשחרר "תודה" חנוק, והולך. בשניה לפני שהוא עוזב, הוא מסתכל שוב בעיניים של אבא שלה.
בימים שאחר כך, כשהוא חושב שהכל טיפשי, הוא זוכר את המבט הזה. הוא לא יודע אם המבט הזה אמר משהו. הוא לא יודע אם מה שהיה שם היה רק כאב, או גם משהו אחר. הוא לא מבין את המבט הזה. אבל הוא זוכר אותו.
בראש השנה מגיע אליו כרטיס ברכה ריק,עם מעטפה עבה. הוא מסובב את כרטיס הברכה. יש עליו תמונה של דון-קישוט גמלוני ומגוחך. הוא מחייך לרגע, ושואל את עצמו מי מכיר אותו מספיק טוב כדי לשלוח לו דבר כזה.
הכתובת על המעטפה היא הכתובת שלה, ולרגע הוא מפסיק לנשום. הוא פותח את המעטפה באצבעות יציבות, אבל בפנים הלב שלו רועד כמו משוגע. הוא מוצא בפנים מטפחת אדומה, עדינה. הוא מסתכל על המטפחת, מסתכל שוב בכרטיס הברכה, ולמרות שהוא לא בוכה, העיניים שלו רטובות, פתאום.
המטפחת נמצאת תמיד בכיס שלו, כשהשנה ממשיכה. הוא דוחף את עצמו קדימה כמה שהוא יכול. כשהוא רוצה להפסיק, לעצור, לחזור להיות ילד, זה נמשך תמיד רק עד שהוא מסתובב הצידה, או מניח יד בכיס. הוא נוגע במטפחת, וחושב על המבט של אבא שלה, על גלגלים של מכונית. הוא כבר לא ילד.
מפעם לפעם הוא חושב שאלוהים ידע בדיוק על מה הוא מדבר כשדיבר על הציצית.
הוא לא מנסה יותר לדמיין אותה. הוא מפחד שהוא ינסה, ולא יזכור. שהיא תהיה מטושטשת בקצוות. הוא מפחד להבין שזו באמת הייתה רק אשליה, שזה לא היה שווה שום דבר. הוא מפחד שהוא שוכח.
אבל תמיד, ממש לפני שהוא נרדם, יש הבזק. שנייה לפני שהוא נרדם הוא מפסיק לפחד, והוא תמיד קם למחרת כשהוא בטוח, וממשיך לדחוף הלאה.
שנייה לפני שהוא נרדם, היא תמיד נמצאת שם.
מחייכת.
תגובות