"לא להפריע בבקשה", אני מבקש בלא נחמדות עם מעט הבעה של רצינות עם מעט מהטעם למה שיקרה כאן אם לא ינתן פה השקט. 
אני רוצה לכתוב על משהו שקפץ לי לראש. אבל הם, ממשיכים לפנות אליי, לשאול שאלות שגם ככה אין לי מה לענות חוץ מלהרים גבה ולרמוז שאין לי רצון בהם או בקולות שלהם.
אני שם עליי אוזניות. שלפחות יראו שאני לא פנוי לקבל מחשבות מבחוץ. גם זה לא עוזר. איפה אתם חיים לעזאזל? במאה ה19? לא שמעתם על אוזניות שמי ששם אותן לא יכול לשמוע, במיוחד כשאין רצון ועם הבעה כמו שלי על הפנים?
טלפון. נייד.אני שונא את המילה הזו "נייד". הייתי רוצה לכתוב בתנאים של שנות ה80 כשכל העניין הזה של טלפונים לא היה מפותח ולא הייתי מוטרד מעוד סיבה מיותרת.
אני עונה. איזו בחורונת מהצד השני. היא אפילו לא מכירה אותי. כמו שאומרים, טעות במספר, אבל אנחנו הרי לא מאמינים בטעויות נכון? בכל אופן, אני. לכן עניתי. אחרת הייתי אומר פאק דה וורלד וממשיך לכתוב עם האוזניות הכבויות על האוזניים שלי. (במקור נכתב "כמו עלוב")
"את נשמעת חמודה", אני אומר לה ושומע את החיוך שלה עד אליי. היא מהסוג הזה שיתן לי כמה דקות להתענות עם המחשבה שאולי משהו יצא מכל הסיפור הזה, מהטעות הזו אך אני ממשיך לחייך את החיוך הממזרי שלי (על אף שהיא לא רואה) ושואל שאלות להסחת הדעת. ככה, מגגש בלא נודע, אולי יתגלה איזה שביל לפנטזיות שלי. אין שביל. טעות אמיתית.
אני חוזר ומרכיב את האוזניות הכבויות. שומע נעימה דמיונית, את מקשי המקלדת רצים תחת אצבעותיי או אצבעותיי על המקלדת ,זה לא מה שמשנה. העיקר למצוא את הנושא המחורבן שרציתי לכתוב עליו. מצאתי. כתבתי. הלכתי לישון.