בשדה תימן, בקיץ 82

הלכתי לחפש את האלבומים שלי

ועוד כל מיני דברים שלא הגיעו לירושלים עם הארגזים

שארזו החיילים

בצורה מאוד מסודרת ורשמו הכל

לכל חדר נכנסו שלוש חיילות

אחת הסירה את הבגדים מהמדפים

והשניה רשמה:

שתי חולצות נשים, ארבע גופיות, שלוש פיג´מות

והשלישית הכניסה לארגז.

שלושה העתקים לכל רשימה, אחד על הארגז, אחד לבעל הבית, ואחד לצבא אולי?

המשפחה שלי גרה שם חצי שנה, וכך נארז הציוד בקפדנות, ועם כל זה

הלכנו לשדה תימן בחום הלוהט, לחפש כל מה שהיה חסר.

בנס מצאתי את האלבומים שלי, עם תמונות השקיעה בימית, הילדים בבריכה, יום ספורט עם החניכים בבני עקיבא, ואת כל האופניים זרוקים ליד דירת בנות השרות הלאומי.

אחיותי היקרות, היום אתן יושבות שם, עם המשפחות שהקמתם,

זוכרות פחות או יותר את האבל הגדול שהיינו בו

איך שכבנו ללא מעש בביתנו בירושלים, הארגזים מסביבנו, ולאיש לא היתה מוטיבציה לפתוח אותם או לעשות משהו בכלל.

ואת, אפרת שלי, 18 שנה שם, מרגע שהתחתנת. כל חייך, כל חפצייך, כל ההשקעה בבית היפה, בגינה, בדשא. הטאבון המפואר שלכם, הכל בסדר מופתי ובאירגון.

חיים שלמים יש לך שם

ידיים של חיילים בני 20 אמינות מספיק בשביל לקפל הכל בארגזים?

יקרות שלי, בהשוואה לחלופות ולפיצויים שקיבלו תושבי ימית, המדינה מתייחסת אליכם כתושבים סוג ז´. והיא עוד תיתן את הדין על כך.

אבל עכשיו. עכשיו מה

את כל חייכם ורכושכם, את טפכם וחייכם, תארזו בידיים האוהבות והעדינות שלכן. זה מה שנשאר.

נכון, אתן שם, בבתים שלכם, בחיים השגרתיים שלכם, וקשה להאמין שיום אחד וכל זה יהיה חרב, אבל ראינו את החורבן הזה במו עינינו ב82! וזה היה אותו בולדוזר כוחני שעמד בראש המזימה.

אילו לפחות ידעתם שמישהו מתכוון אכן לנהוג איתכם באמינות, ולדאוג לפיצוי הולם ולחלופה מתאימה, יכולתם להישאר עד לדקה ה90, כמו שעשינו אז, כדי להביע את אי רצוננו להיפרד מהמקום.

אבל כולנו יודעים שזה לא כך, ומדובר בפיסת חיים נכבדה שיצרתם שם, רק אתם תוכלו להעתיק אותה בכבוד האפשרי למקום אחר.

הצילו את עצמכן מן המאבק ואת העולם מהתמונות המצמררות

לא מתוך רחמים על הצופים, אלא מתוך שמירה על כבודו של עם ישראל.

המכתב הזה לא יישלח אלייך אחותי

כי לא שאלת אותי מה דעתי,

ואינני רוצה להכאיב במקום שכבר ככה דואב, אז אני שולחת את המכתב לחלל האויר, כתפילה,

שאולי תגיע ללבכן עם ציפור השיר או עם בת הקול שמנהמת כיונה.

לי נשאר חוסר האונים הזה, כשל גבר העומד ליד אשתו היולדת

רואה בסבלה, וסובל מאי יכולתו לסייע

רק עכשיו מבינה מה זה הסבל הכבול הזה, של העומד מהצד..

אני מסיימת את המכתב, ורוחצת עוד חסה של גוש קטיף, ונדהמת, שהיא עדיין מגיעה למדפים.

מצדיעה בדמעות לנחישות השקטה, שלכם, של החקלאים

גם אם הנחישות הזאת לא תחולל את הנס המתבקש,

אני בטוחה שהיא מחוללת משהו, ותחולל נפלאות, שעוד יתבהרו בשנים הבאות.,