בס"ד                                                            ט"ז סיוון, ביקור בישיבה

השתיקה היא היכולת להתכנס, להתכלל, לחזור פנימה, "ועיקר התשובה – כשישמע בזיונו, ידום וישתוק" (ליקו"מ ו'), "ישב בדד וידום כי נטל עליו".

הדיבור הוא הקשר של האדם לעולם, תרגום מחשבותיו הפנימיות, רגשותיו הנסתרים של האיש הבודד לקהל המאזינים. תשובה אמיתית לשאלה: "מה שלומך?" הינה תמצית הוויתו של האדם.

אלימות היא חוסר היכולת לתקשר. קללה הינה תגובה מילולית חלקית ופגומה למאורע קשה. מכה היא ביטוי פיזי לתסכול מילולי. אלימות מקורה באִלמות – חוסר היכולת להתבטא באמצעות הפה מתנקז אל הידיים (ועיינו בכתבי שלמה גיורא שהם).

הצעקה הינה דיבור לא מעובד. "במצרים הדיבור היה בגלות" (זוהר) ולכן "ויזעקו בני ישראל מן העבודה". האדם איננו יודע לבטא את תחושתו הראשונית ומפיו יוצא קול גס, קול הברה. קול שיש בו עוצמה גדולה אך גם בלבול: האם זוהי צעקת המנצחים או זעקת המנוצחים?

הבכי גם הוא הסטה של תסכול מילולי הנובע מחוסר היכולת להביע את שורש התסכול במילים. אדם עומד מול מאורע שאינו יכול להכילו, ובמצבו הראשוני גם לא לתארו במילים. הדמעות הינן הבעת התסכול על הפער שבין האדם למציאות, פער שטרם נמצאו המילים לתארו. התינוק הרעב, איננו יודע לצעוק "אוכל", ומיד פורץ בבכי. מתו של אדם מוטל לפניו, והתסכול הנובע מהצער ומחוסר היכולת להחזיר את המצב לקדמותו מתורגם לבכי.

"שערי דמעה לא ננעלו" – כי דווקא בהם מתבטאת התבטלות האדם אל מול הבורא. כשאדם מתפלל הוא מדבר. מבטא את מחשבותיו, שאיפותיו, בקשותיו. כשאדם בוכה הוא אומר למעשה: תקשיב, אני רוצה לומר משהו, אבל אני לא מסוגל בכלל לבטא אותו, אין לי מילים, ולא כי אינני מכיר את המילים המתאימות, אלא כי אין מילים מתאימות לתאר זאת. הן לא נמסרו לי.

הדמעות הן ההכרה בפער בין היוצר ליצור, ורק כשיגיע האדם לדיוטא תחתונה זו של ההכרה באפסותו, יפתחו שערי מעלה.

לאדם שמח יש סיבה – זכייה בלוטו, חתונה, מתנה, אולם אם המאורע המסובב את השמחה, איננו מובן כל צורכו, מפתיע מדי, יצוצו גם פה דמעות חוסר ההבנה: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" סימן שאלה, סימן קריאה, חיוך, דמעה, "הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו?".

הדיבור מפרה, "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב", הוא יוצר דו-שיח, הבנה, הפנמה, כל עוד יש הקשבה בצידו השני, כמובן. אולם הוא גם עלול לרוקן, "נלאיתי דבר", לעיתים פשוט "נגמר האויר".

השתיקה היא חזרה לפאסיביות, היכולת להתמלא מחדש, לאגור כוחות, "ויצברו בר...אוכל בערים ושמרו".

הקבצן כבד הפה, איננו מובן לכל העולם, איננו מסוגל לבטא את רשמיו, אפילו שני ילדים קטנים, שאזניהם טרם תצילנה, מתקשים בהבנתו. אולם המאזין לו באמת, ישמע בגמגומיו את הקול הברור והבהיר, השוכן בין כל זיופי העולם.

הקבצן החרש, אוזניו אטומות מלשמוע את קול המונם, אולם קול דממה דקה, אין איש מלבדו מסוגל להאזין. (ועיינו ב"מעשה משבעה קבצנים")

השתיקה מאלצת אותך לחזור אל עצמך. אם רגיל אתה לחלוק את סיפורך עם שותפך, הרי שעתה, אתה, ברוך ה', נאלץ לספר אותו לעצמך, לקבל פרספקטיבה פנימית על הדברים, "ישב בדד וידום".

ומה יש לך להגיד על זה?

אני שותק.

וצעקתי נשמעת מקצה העולם ועד קצהו.