שבט תשס"ג - חשוון תשס"ד

(אוטוביוגרפיה חצי-אמיתית {לוקחים את כל הזיכרון, מערבבים, ושופכים})

"הרופא לשבורי לב, ומחבש לעצבותם"

...אני מנסה לקחת פיסה של זיכרון, ולבנות ממנה חיים שלמים. לקחת חלק קטן של זיכרון: משפט, מבט, חיבוק, ריקוד, ולבנות ממנו סיפור שלם אליו אוכל לחזור. כי פעם, כשהייתי צעיר ויפה ושמח, הרי חייתי בו, והיום אני מנסה לאסוף את שבריו, ושברי,  ולחבר אותו מחדש.

אני זוכר שפעם קראתי סיפור שקראו לו: "לאן הולך הזיכרון שלנו כשאנחנו מתים?". אני לא מסוגל לזכור אפילו על מה הוא היה, אבל מאז המשפט הזה חקוק עמוק בזיכרון שלי: "לאן הולך הזיכרון שלנו כשאנחנו מתים?". הרבה זמן הסתובבתי עם המשפט הזה תקוע בראש ולא מצאתי לו תשובה, ורק אחרי שהוא מת, יכולתי לענות לעצמי, שהזיכרון עצמו לא מת. הוא פשוט מתפזר בין כל הקרובים והחברים והמכרים. בין כל המוכרים בחנויות שאמרת להם תודה. בין כל האבנים שדרכת עליהם בטיולים. בין כל הבחורות שחייכת אליהן. בין כל הזקנים שקמת בשבילם באוטובוס. בין כל התִירָסִים שהִשְׁקֵית. בין כל הספרים שקראת. בין כל הפרחים שהרחת. בין כל מה שרצית, ועשית, ולא הספקת. ושם הוא הופך לחלק מזיכרון חדש, לפרק חדש בסיפור הסופי של החיים, ובסיפור האין-סופי של העולם.

אני אוסף את פיסות הזיכרון האלו מכל המקומות בהם הלכנו שלושתנו ביחד. לפעמים אני מוצא את פיסת הזיכרון הזאת ברחוב, כשאני רואה פתאום מישהו שדומה לך. לפעמים אני מוצא אותה כשאני שומע שיר שהיית שר כל הזמן, או אוכל משהו שאהבת. אני מגלה את החתיכה הזאת תמיד כשאני רואה את אחותך הקטנה שמזכירה אותך עד כדי כאב. לפעמים פיסת הזיכרון הזאת צצה בי סתם, ככה פתאום, כשאני מוצא את עצמי מהרהר בך. ולפעמים, ופעמים אלו כואבות עוד יותר מהרגיל, פיסות הזיכרון האלו מופיעות כשאני נמצא בתמונה בה הייתי רגיל לראות אותך, ואתה אינך, אינך נמצא יותר בתמונה הקבועה של השלישייה, עם חיוכך הרחב, פיך הפעור, משקפיך הרבועות, וידיך הכרוכות על כתפי שנינו.

אני חופר בזיכרון שלי בחיפוש כמעט ארכיאולוגי אחר פיסות הזיכרון הללו, מנסה לחלץ אותן ממעמקי השכחה. לפעמים החיפוש הזה דומה לגירוד בפצע שמסרב להגליד. חיטוט עקשני שמקלף את כל הבשר, ומגיע עד לעצב החשוף ולכאב. "מזוכיזם רוחני", היא היתה קוראת לזה כשסיפרתי לה על זה. אבל אני מרגיש שאינני יכול להקל את אחיזתי בשברי הזיכרון האלה, הגם ששוליהם חדים מעצב וגעגוע, והם פוצעים את ידי החשופות.

אני מנסה להחיות אותך בעזרת הזיכרון. להחיות אותך ולהחזיר אותך לארץ החיים של הזיכרון, שם תמשיך לחיות איתנו.

אתה זוכר? אני שואל את עצמי שוב-ושוב, בוודאי, אני עונה, אני זוכר הכל.

אתה זוכר? אני שואל אותך, והתשובה נשארת מרחפת בין שמיים וארץ. אבל אני זוכר שכשהיינו ביחד, ושאלתי אותך את זה, עצמת את העיניים לרגע, חשבת, וענית: "את זה", ואז פקחת את העיניים שלך במלוא הכחול שלהן ואמרת: "את זה אני לא מסוגל לשכוח".

אתה זוכר את זה?  

אוף! לכתוב עכשיו עוד הספד? אין לי כבר כוח לזה. אחד הספיק לי. ממש לא בא לי לכתוב עליו הספד. אני יהרוג אותו אם הוא יאלץ אותי לעשות דבר כזה. אופס! בחירת מילים לא חכמה. אני אשתין על הקבר שלו. אני אחרוט על המצבה שלו דברי נאצה. אני אכתוב שטויות לספר זיכרון שלו. אני אגנוב את החברה שלו. אין לי כוח לכל הסיפור הזה: הלוויה, הספדים, שבעה, עלייה לקבר, אזכרה בבי"ס, אזכרה בסניף, שלושים, גילוי מצבה, אבל, קדיש, משניות, המקום ינחם אתכם, בגדים שחורים, משקפי שמש, דמעות, זכרונות, הומור שחור, ספר זיכרון, ספר תורה על שמו, הוא היה כל-כך... , שחנ"שים, טלפונים, שיעורים חודשיים, הוא לא ירקוד בחתונה שלי/הוא לא יהיה מג"ד/הוא לא יטוס אחרי הצבא להודו. למה לעזאזל הוא היה חייב להתגייס לשריון?

אני אמרתי לו שאם כבר למות אז רק בצבא. מקבלים פיצויים, מכתב מהרמטכ"ל, קיצור פז"ם לסמל, קבר יפה, כזה עם פרחים שאתה יכול להריח מהצד הלא נכון וגנן צמוד. אבל לא חשבתי שהוא יקח אותי כל-כך ברצינות.

15 דקות אחורה.  03:52 לפנות בוקר. השעון המעורר בפלאפון מצלצל. אני מתעורר איכשהו, מכבה אותו, מנסה להיזכר איפה אני נמצא. היד הולכת קדימה לכיוון הראש, מרגישה בחספוס של שמיכת הסקביאס שמקופלת בקיפול שמונה מתחת לסדין האזרחי. ממשיכה הצידה ונתקלת במשהו מתכתי קר, מבין לאט-לאט שזה הרובה שלי, אה זהו, האסימון נופל, אני בצבא, בבה"ד, יש לי שמירה עכשיו.

בום! מעיף מעלי את הציפה, עומד, משתחל במהירות לתוך המכנסי ב', לובש חולצת ב', גרבי צמר, נעלי ספורט (יחי הפטור!), שם עלי את האפוד, מנסה לצאת מהחדר, נתקל בכסא, עושה רעש, מעיר את החדר, מצליח לצאת מהחדר, הולך מהר, בודק שהקסדה על האפוד, שהמימיות מלאות, רגע, אני חושב ששכחתי משהו, מה זה יכול להיות?. פק"ל כיסים? יש. 5 מחסניות? יש. דיסקית? יש. שיט! הנשק. איפה הנשק לעזאזל? אני חייל בלאי. שכחתי את הנשק בחדר. חוזר לחדר לוקח את הנשק, נתקע שוב בכסא, יוצא שוב מהחדר, הולך לחמ"ל במהירות, מגיע לחמ"ל, דופק על החלון ומפריע לסמל תורן לפלרטט עם התחת, אופס, סליחה, המש"קית חינוך, הטלוויזיה פתוחה ברקע, הוא שואל אותי אם אני יודע את המסלול של הפטרול, אני עונה לו שכן, הוא אומר לי לפרוק את הנשק, אני פורק אותו, בינתיים המש"קית חינוך מסתובבת ומזפזפת בטלוויזיה, התחת שלה ניצב מולי, אני בוהה בו, די!, מספיק, אני צריך לשמור, מזל שהסמל תורן בטוח שאני סתם בוהה באויר מעייפות. איכשהו היא מגיעה לערוץ 1, ואני שומע ברקע איזה מבזק חדשות על פיגוע חדירה באיזה יישוב בשומרון, אני כבר מתחיל להתרחק מהחמ"ל כשאני עוד מספיק לשמוע על שלושה הרוגים, אחד מהם כנראה חייל, ואז היא מעבירה ל-M.T.V ואני שומע מאחורי עוד איזה להיט תורן ומטומטם. אני הולך לכיוון הפטרול. השומר שלפני כבר מתקדם לכיווני, אומר לי לילה טוב בקול שמבטא: "אני עכשיו הולך לישון ואתה נשאר פה לעוד שעתיים של בזבוז שעות שינה לטובת הליכה חסרת טעם עם אפוד ונשק לאורך חומת בטון. חבל", ואני אומר לו לילה טוב ולוקח ממנו את המירס.

3 דקות אחרי. אני הולך לאורך חומת הבטון שמפרידה בין הבה"ד לכביש הראשי, צעד אחרי צעד, לא ממהר לשום מקום, מנסה למצוא משהו שימלא לי את המחשבות בשעות הקרובות, איזו מחשבה שתעביר לי את השמירה, התחת!, מחשבה מעולה, זה בטוח יעביר לי את השמירה. אני מסוגל לחשוב שעות איך אני ממז  , דייייייייייייי!!!!!! מספיק! , לא לחשוב על זה!, להחליף נושא, לחשוב על משהו חיובי. תורה? עזוב!, כבד מדי לשעות האלו. מצב החסה בשטחים? מיצינו. על מה עוד אפשר להרהר/להזות בשעה כזאת? אה! אאוריקה! עליתי על משהו. הג'ובניק מציל את המצב!. המקום: התנחלות מבודדת בצפון-מזרח השומרון. השעה: עכשיו. המצב: שני מחבלים חמושים בקלאצ'ניקובים, רימונים, מטעני חבלה, אפודות נפץ, סכינים יפניות, וספרי קוראן חודרים להתנחלות, הם נתקלים בכוח מיחידה מובחרת והורגים את כל החיילים. אני שוהה במקרה בישוב, שומע את היריות, לוקח את הרובה שלי, טוען אותו, דורך אותו, פולט כדור וכמעט הורג את עצמי, מתקדם לעבר המחבלים, חותר למגע, מנסה לירות, מעצור, פולט קללה עסיסית, מתפעל, מנסה לירות שוב, פוגע למחבל הראשון בין העיניים, ראשו הופך לעיסה אדומה והוא נופל על הרצפה. המחבל השני מזהה אותי ומסתובב לעברי עם הקלאצ'. אני מנסה לירות בו, מעצור, פולט עוד קללה עסיסית, מתכונן למות, כל החיים עוברים לי מול העיניים, המחבל לוחץ על ההדק, גם לו יש מעצור, תיקו. אני מסתער עליו בידיים חשופות ומתחיל להאבק בו, אני מרגיש את חגורת הנפץ מתחת לחולצתו, הוא מכניס לי בעיטה בביצים, כואב, אני מתגבר ומכניס לו ראסיה אימתנית ישר באמצע המצח, הוא נאנק מכאבים, אני מנצל את הרגע, לוקח את סיכת הראש מהכיפה, ונועץ אותה הישר לתוך העין הימנית של המחבל, סקא!!!!, זרם דם פורץ מגולגלתו ואז הוא תופס בראשו בשתי ידיו, מנסה לעצור את הדם אך לשווא, ואני תופס את הנשק שלי ותופר אותו עם מחסנית שלמה+וידוא הריגה - שלושה כדורים בראש. רק אז אני מתפנה לנגב את הזיעה מהמצח, ולהביט מסביבי, קולט את עוצמת הגבורה שלי, ומהרהר בכותרות העיתונים של מחר: "הג'ובניק הציל את המצב", "הפטוריסט שהציל את המאגיסט".

צל"ש מהרמטכ"ל, פטור תמידי ממסדרי בוקר, פטור משמירות, עוד שניצל בארוחת צהרים, מור"ק עצבני לספר לחבר'ה

אני מגיע לסוף חומת הבטון, מסתובב, מנער את הראש, פולט איזה אנחה,  איפה אני ואיפה הפנטזיה? אני שומר על ג'ובניקייה באמצע הארץ ובוכה על מסדרי ניקיון, בזמן שכולם טוחנים שטחים בכל-מיני חורים נידחים. רגע, רגע, רגע, חזור שנית, לוחץ "רענן" בשכל, ומתחיל להיזכר:

מוצ"ש, נפגשים, מדברים, אני מספר על המדריך שלי בקורס שהתפוצץ מצחוק באמצע שיעור, הוא מספר על החייל הדרוזי במחלקה שלו, שלא הסכים לקרוא למטרה שלו במטווח "מחמד" כי זה השם של אבא שלו, ועל זה ששבוע הבא הוא יוצא לאבט"ש בשומרון. הלילה, חדשות, בחמ"ל, פיגוע חדירה, שלושה הרוגים, אחד מהם כנראה חייל, רק לא..........., רק לא הוא........... 

אין לי כבר כח לזה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אתה זוכר את הלילה ההוא? איך שמענו על זה? איך הלכתי ונשכבתי על הדשא, בפישוט ידים ורגליים. ובכיתי, והכיתי בקרקע, וצעקתי אליך, ודיברתי עוד ועוד, נשנק מדמעות, זועק: "רק לא אריה!, רק לא אריה!", וממשיך וצועק, ומבקש ומתחנן מול כסא הכבוד, ומתאבק באדמה ובעשב, ומבקש, ואתה, אתה נמצא שם, אבל, אבל...

לא שוב!, לא רוצה לעבור את זה שוב!

אתה זוכר את השיעור, איך ישבנו בספרייה וקראנו את ר' נחמן:

"כי בתחילה היו כל ההתחלות בפסח, ועל כן כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים, ועכשיו..." ואיך הרב הסביר שפסח מסמל את הנוכחות האלוקית הבולטת במציאות, את אלוקים היוצא בעצמו לגאול את עם ישראל ממצרים, לעומת פורים, בו אלוקים מסתתר, והכל נראה כרולטה המסתובבת ונעצרת במקרה, ועכשיו... אמר הרב, עכשיו אנחנו בפורים.

ויצאנו מהשיעור, ועכשיו...

ויצאנו מהשיעור, וישר מישהו אמר שהיה שם פיגוע, וראינו את הדיווח הראשון בטלוויזיה, וניסיתי להתקשר אליו אבל לא היתה תשובה, צלצול ועוד צלצול ועוד צלצול, אבל אף אחד לא עונה, ויושבים בחדר והוא בא ומחבק אותי, ולוחש: "אל תדאג, לא מתאים לו למות. בטח עוד איזה שעה הוא יתקשר, ויספר איזה אקשן היה, ואיך הוא טיפל בכל הפצועים, ואיזה בלגן, ובטח יזרוק איזו בדיחה שחורה על זה שכל האירוע היה בסך-הכל חלק מההכנה שלפני הצבא, אימון באש חיה..."

אבל אפילו אני, שלרוב מאמין, הצלחתי לשמוע בקולו את הפקפוק, ואת הקול השקט שאמר כבר אז: "אריה מת".

ויושבים על המיטה, ונושמים את עשן הסיגריות, ומנסים לחשוב ולהמר מי. מי יחיה ומי ימות, מי בחרב ומי בחיה. ומריצים עוד סבבי טלפונים, מנסים לברר מי ומי ההולכים, וזה בסדר, וזה נפצע קל, וזה מת, וזה עונה לפלאפון, צועק: "אני חי" ומנתק מיד. והרדיו ברקע פולט עוד עוד עדכונים לא מעודכנים, ועוד טלפונים ועוד בירורים, כל המי ומי, ואולי זה, וכנראה שההוא, ואריה?.

ואני הולך והולך מסתובב בקיבוץ בלי מטרה, ומתמוטט על הדשא, ומתפלל ובוכה וצועק, ומרגיש כאילו הכל חסום, כאילו אני נתקע שוב ושוב באיזה קיר. וחזרתי לחדר, והוא בא אלי, והחזיק לי בכתפיים, והסתכל לי בעיניים, ואמר: "אריה מת", והסתכלתי עליו, וראיתי את מבט האישור בעיניים שלו, ואז פשוט התמוטטתי מולו על הרצפה, ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי, כך כמה שעות, מרווה את הקרקע בדמעות...

ואולי זה בכלל לא הוא? אולי זה בכלל באיזה ישוב אחר? אולי הוא ישן עכשיו ? אולי זה מישהו אחר שנהרג והוא זה שהציל שם את המצב והרג את המחבל? ואולי.......

אבל ככל שסימני השאלה גדלים יותר ויותר עם כל צעד שלי לאורך חומת הבטון, כך כשאני מגיע אל סופה, ועוצר לרגע, מתחילים כל הסימנים האלה להיעלם, ובמקומם מסתמן סימן קריאה אחד גדול:

עם המזל שלי, והעבר שלי, אני יכול להיות בטוח שזה הוא. זה הרי תמיד היה ככה.

אתה זוכר איך התמוטטתי אז, בפעם הראשונה שחשבתי ששניהם נהרגו? זה היה מוצ"ש אחד, מאוחר בלילה, עמדתי ללכת לישון ואז שמעתי ברדיו שהיה פיגוע במדרחוב, ידעתי שהם נמצאים שם, כי שעתיים קודם הם הציעו לי לבוא איתם לשם, ואני לא רציתי ללכת כי התפוצץ לי הראש. כמובן שהפלאפונים שלהם לא היו זמינים. ההורים שלי כבר הלכו לישון, אני נכנסתי למיטה ופשוט התחלתי לבכות ולרעוד בלי שליטה. וזה הרי לא היה הפיגוע הראשון, בטח לא הפיגוע הראשון במדרחוב, בטח לא היה הפיגוע הראשון שנפגע בו מישהו שהכרתי, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שזה היה כל-כך קרוב, כל-כך קרוב, זה היה  הם. בסוף הצלחתי להשיג אותם איכשהו, בחצי הלילה, והתברר שהם בריאים ושלמים. אבל אני הייתי מרוסק לחלוטין, ממוטט. אח"כ נרדמתי קצת, וישר על הבוקר זרקתי כמה דברים לתיק, השארתי פתק קטן במטבח, וברחתי לגולן. אחרי שבע שעות ותשעה טרמפים הגעתי לשם סוף-סוף. וירדתי לנחל, והתחלתי ללכת שם בין כל הירוק והמים, מנסה להתאושש קצת מהלילה הארור ההוא, ואז היא הופיעה פתאום מולי, בשרוואל פרחוני, חולצה סגולה, תיק גדול, שתי חברות שמשתרכות מאחוריה ושיר בפה:

"את הגעת שלובה עם חורף", היא שרה, ואני בלי לחשוב פעמיים המשכתי את השורה הבאה: "עם חיוך ושתי עיניים", וכך המשכנו שנינו, שרים לסירוגין שורה אחרי שורה: "הסתכלת אלי וכבר הבנתי איך" "איך שלכת אהבה נושרת על אדמת חיינו"  "מה עושים עכשיו שאל אותי ליבך", והיא, כאילו ידעה מראש, מהיום בו שנינו נולדנו, שאנחנו מיועדים אחד לשני, שאנחנו מתאימים, כמו פרפר לפרח, במונחים שלי, או כמו פצע לצלקת במונחים שלה, ידעה בדיוק מה עושים עכשיו, והמשיכה לדבר איתי בטבעיות, צוחקת, ואני המשכתי ללכת ולדבר איתה, כששתי החברות שלה משתרכות מאחורינו, משתאות לנו, לדעת היצליח ה' דרכנו אם לאו.

ודיברנו על הכל. אני לא יודע איך אבל מהרגע הראשון פשוט הרגשתי שהכל יוצא ממני, כל הזכרונות, גם אלו שרציתי להדחיק, או שלא סיפרתי אף פעם לאף-אחד, וסיפרתי לה שאני הולך כדי לשכוח, לשכוח את כל המציאות הזאת של פיגועים ומוות מסביב, והיא עם האינטואיציה המדהימה שלה, אמרה לי מיד שאני לא מסוגל לשכוח, ולכן אם אני הולך, אז אני הולך כדי לזכור. לזכור מה? לזכור דברים אחרים, טובים, אוֹתָךְ למשל?, אותי למשל, היא ענתה בחיוך.

אתה זוכר את זה?

04:22 - מגיע לסוף הפטרול, עוצר, מנער קצת את הראש, חושב מה לעשות. המסלול של הפטרול הוא בערך 200 מטר לכל כיוון, מתחיל ליד הנשקייה, עובר מאחורי הכיתות לימוד, ונגמר בסוף רחבת המסדרים שצמודה לגדר של המחנה הסמוך. המגורים נמצאים בדיוק בצד השני של הבסיס, ואין לי סיכוי להגיע לשם ולהרים אליו טלפון כדי לבדוק מה איתו. נשארו לי עוד שעה ו38- דקות כדי ללכת את הפטרול הזה, ב06:00- יש ירידת משמר, ואני אגמור את הלילה המסוייט הזה, בינתיים אני מסתובב חזרה, וממשיך לעשות את הפטרול, ולהזכר.

אתה זוכר את פורים בישיבה? איך רקדתי כמו מטורף, כאילו אין היום או מחר או אי-פעם? כאילו זה הריקוד האחרון לפני הפרידה. אתה זוכר איך הייתי אז? שיכור בדיוק במינון שאיפשר לרגליים שלי לרקוד על הקרקע ולראש שלי להיות בעננים קרוב אליך. "טוב להודות לה'" רקדתי בלי סוף עם כולם במעגלים, מסתובב ומסתובב עד אין קץ, שר בכל הגרון: "עבדו את ה' בשמחה" הרגליים מונעות באלכוהול ומונפות באוויר גבוה גבוה. "וצמיחת קרן לדוד עבדך" שרות השפתיים, בעוד העיניים עצומות חזק והידיים מונפות לכל עבר. הפסקות קטנות באמצע לעוד קצת בירה, למתוח שרירים, ואז לחזור לריקודים. וכך שעות על גבי שעות, רוקד ומקפץ עם כולם ואיתך.

אתה זוכר איך נעמדתי איתו שם ליד הבמה, עליה הקריא הרב את דרשתו השנתית המבדחת, שהיתה כה מנוגדת לשיעורי הגמרא המובנים שלו, לשיעורי ההלכה הפסוקה שהעביר, ולחולצתו שגם בריקודים המטורפים של פורים נשארה עמוק בתוך המכנסיים. אתה זוכר איך נעמדנו שם שנינו, מחובקים חזק, נשענים על השולחנות כדי לעמוד יציב. כולם רקדו מולנו באקסטזה, ושנינו עמדנו שם. והוא סיפר לי איך בכל תפילה כשהוא מגיע לברכת "בונה ירושלים" הוא עוצר ומתכונן, ואומר אותה בכוונה ובדביקות: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב בימינו בניין עולם, וכסא דוד מהרה לתוכה תכין", והוא אמר לי את המילים האלו באיטיות ובאדיקות, מכוון בכל מילה ומילה. ועוד אמר, שכשהיה בפעם הראשונה בשבת בישיבה בשבוע ישיבה בכיתה י"ב, וכל השבת התלבט אם לבוא ללמוד כאן, או להמשיך לחפש מקום אחר, הגיע פתאום מוצ"ש, וכל הישיבה יצאה מהסעודה השלישית, והתחילה להתקדם באיטיות לעבר הבית-מדרש, שרה בשקט את המילים האלו, חבילות חבילות של בחורים, ידיהם משולבות על גבי חבריהם, לוחשות את המילים, וכשהגיעו אל המבואה הקטנה שבכניסה לבית-המדרש, התחלפה פתאום המנגינה, והחבילות התפרקו ויצרו מעגל ועוד מעגל ועוד מעגל זה בתוך זה, אחד מהיר מחברו, וכולם שרים בקול: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת", והוא אמר לי שברגע ההוא החליט שזה המקום שלו. וכשהוא אמר לי את כל זה, עצמתי עיניים, והנעתי את הראש שלי לצדדים, עוד ועוד, מתפלל, בלי מילים, בלי מנגינה, רק עם הראש, חושב עליך. וכך המשכנו לרקוד עוד ועוד, פעמים חבוקים ביחד, ופעמים נפרדים, ורוקדים בפישוט ידיים ורגליים. ואז אחרי איזה שעה של ריקודים, הוא הופיע מולי, וגרר אותי מהמעגל, ולקח אותי הצידה, וחיבק אותי חזק חזק בשתי הידיים, הראשים מונחים על הכתפיים ונצמדים, שיער מיוזע לשיער מיוזע, אוזן חמה לאוזן חמה, והוא הצמיד את הפה שלו לאוזן שלי, ולחש בצעקה: "תגיד לי, אתה אוהב אותו?", ושתקתי לרגע, ועניתי לו שכן, והוא נצמד אלי עוד, ואמר: "כל-כך הרבה דם נשפך, וכל-כך הרבה בנים ואבות ואמהות ואחים וחברים וידידות, וכל-כך הרבה פרצופים נעלמו מהסביבה המוכרת..."

ו..., וכל זה היה עוד לפני שאריה נהרג, נכון? אני זוכר שזה היה לפני, אני בטוח בזה, הרי אני זוכר שאריה סיפר לי איך הוא היה צריך לסחוב את כל השיכורים במכינה לחדרים, ולהשכיב אותם במיטה, הוא הרי סיפר לי את זה בשבת שלפני...

...והוא התחיל לבכות עלי, ואני כל-כך רציתי לבכות יחד איתו, להוציא את כל הדמעות מהמאגרים האין-סופיים שנקוו סביב לעיניים שלי, לבכות בלי סוף, לסחוט את כל המוגלה הזאת מהפצעים בנפש שלי, אבל הצלחתי להתאפק, וחיבקתי אותו חזק, ואמרתי לו שעכשיו פורים,

וכמה שאני רוצה לבכות איתו, פשוט אסור, וצריך לשמוח, למרות הכל, ולהמשיך לרקוד, והוא המשיך עוד רגע לבכות, ואז נרגע לאט לאט, ועמדנו שם שנינו, מחובקים, יחידים, בין כל ההמונים שרקדו מסביבנו, והוא שאל אותי שוב: "ואתה עדיין אוהב אותו? למרות הכל?" ושתקתי רגע, ודמעה אחת של כנות זלגה מהעיניים אל השפתיים שלי, וכשהיא הגיעה אליהן, וטעם המלח הורגש, הקרבתי את קרבני, ועניתי לו, לוחש באזנו: אני אוהב אותו. והוא חיבק אותי עוד מספר רגעים ארוכים, ואמר שוב ושוב: "גם אני, גם אני". ואז שתקנו שנינו, ונפרדנו לרגע, והחזקנו זה בידי זה, והוא מחה דמעותיו, ואני חייכתי אליו, ואז...

חזרנו לרקוד, כמו תמיד. כי הרי אנחנו רוקדים תמיד. גם בתפילה, גם בסעודות, גם באמצע השבוע,

גם כשאנחנו נפגשים סתם באמצע העיר אנחנו מוצאים את עצמנו משלבים אצבעות רוקדים סביב איזה נקודה דימיונית.

אני זוכר שפעם אחת הלכתי איתה בעיר, הסתובבנו יחד בין כל חנויות הספרים באיזור כמנהגנו, ואז פגשנו את שניהם הולכים ביחד. הם עמדו מולנו, אריה במכנסי השלושת-רבעי הקבועות שלו ובסנדליו הקרועים, והוא עם ג'ינס ועוד אחת מהחולצות הצהובות שלו, והם מיד ראו אותנו מולם, וניגשו אלינו, ואוטומטית הידיים של שלושתינו התחברו, ויצרו מעגל קטן, והתחלנו לדבר אחד עם השני תוך כדי הסתובבות. "אז זאת ההיא??" , כן, זאת ההיא, והם הסתכלו עליה ואמרו יפה שלום, ופתחו את ידיהם והציעו לה להצטרף למעגל, והיא כמובן לא הבינה מה בכלל הם רוצים ממנה, וסרבה, וככה המשכנו לדבר עוד קצת תוך כדי הסתובבות במעגל, עד שסיימנו ונפרדנו בחיבוק, והם הלכו לכיוון אחד, ואנחנו לכיוון שני, והיא שאלה אותי אם הם החברים שאני כל הזמן מדבר עליהם, ועניתי לה שהם לא סתם חברים, הם "חברים מהדם", "חברים מהדם???", כן, כמו שיש "משפחה מהדם" , אז יש "חברים מהדם" וזה משהו שונה לגמרי מסתם חברים. "חברים מהדם" זה מי שאתה יכול לרקוד איתו, ולבכות איתו, מישהו שבאמת מכיר אותך, שעוזר לך, שיודע מה עובר עליך ואיך אתה מרגיש,  זה פשוט "חברים מהדם", אי אפשר להסביר את זה יותר. אז אם הם "חברים מהדם", מה אני?, היא שאלה, את, את זה משהו אחר לגמרי....

וגם עכשיו אני מוצא את עצמי רוקד תוך כדי הליכה לאורך קיר הבטון, רגל ימין רוקעת בקלות ליד רגל שמאל ואז נשלחת ברקיעה מעט יותר חזקה ימינה ולאחריה נשלחת רגל שמאל, נוחתת לשניונת ליד רגל ימין ואז נשלחת לרקוע שמאלה, וכך תוך כדי ששפתי מנגנות את הניגון הקבוע של הישיבה, אני ממשיך ללכת לאורך קיר הבטון, רגל ימין ורגל שמאל, כמו במצעד של חסידים, אותו מצעיד רבי עם זקן שנותן את הקצב בדפיקות על השולחן, ולא רס"ר עם שפם שמצעיד פלוגות בקולו הרועם: "שמאל, ימין, שמאל". אני נמצא באמצע בסיס צבאי, במהלך שמירה, עם מדים, אפוד, נשק, ומירס, אבל בעצם אני נמצא במקום אחר לגמרי, במקום אותו מזכירות לי רגליי הממשיכות לרקוד את הריקוד הכה פשוט ומונוטוני הזה שוב ושוב, ושפתיי המזמרות את אותו ניגון מלודי ואיטי עוד ועוד...

אתה זוכר את הריקודים בישיבה? איך היינו רוקדים כל הזמן? בארוחות בשבת, ביום חמישי בערב לפני השיחה של הרב, סתם ככה באמצע היום.

אתה זוכר את הריקודים בשבת בבוקר אחרי התפילה? אומרים "עלינו לשבח" ומיד מתחילים לאסוף את הכיסאות במהירות, אחד על השני, כדי לפנות מקום לשורות האנשים. ואני תמיד בשלב הזה הייתי מחפש אותו , כדי שאוכל לרקוד לידו, וכשהייתי מוצא אותו הוא היה מחייך כתמיד, ומיד שם את ידו על כתפי, ואני שילבתי ידי על שכמו, ותוך כדי שאחד היה ניגש לפתוח את ארון-הקודש, השתלבנו שנינו לשורות המתהוות, לרגליים הרוקעות, ולשפתיים השרות "אנעים זמירות". ורקדנו עם כולם את הריקוד הכל-כך יפה וכל-כך פשוט - רגל שמאל קדימה, רגל ימין נשלחת אחריה, רוקעת כאילו באמצע הדרך, ואז חוזרת חזרה אחורה, ורגל שמאל חוזרת אף היא אחורה, עד לאמצע הדרך, ושוב נשלחת קדימה ברקיעה. וכך שוב ושוב ושוב, נותנים קצב למנגינה המיוחדת של הישיבה. ואני בשלב הזה הייתי מוריד את המשקפיים, מקפל אותם, מכניס אותם לכיס החולצה, עוצם עיניים, ומחבק אותו ביד אחת. ככה היינו רוקדים ושרים. ואני לפעמים הייתי פשוט סוגר את הפה ופותח את האוזניים, והייתי נהנה כל-כך לשמוע את העוצמה של מאה קולות ששרים בתיאום מושלם, יודעים בדיוק איך המילים מתחברות למנגינה ולקצב, מתי לעשות את ההפוגות ומתי לצעוק בקול שמגיע עד השמיים. ואז הייתי פותח שוב את הפה וממשיך לשיר עם כולם. ותמיד כשהייתי מגיע לשורה הלפני-אחרונה של השיר, הקול שלי היה נחנק, והייתי שומע את כולם שרים בקול: "יערב נא שיחי עליך, כי נפשי תערוג אליך", ואני הייתי מבטא את המילים האלו בשפתיים, לא מצליח לומר אותן בקול, אבל צועק אותן בשקט, עם דמעות מלוחות וגדולות שזלגו אמנם מהעיניים, אבל הגיעו מבפנים, וביטאו את כל החטא והחרא שהייתי סוחב מכל השבוע. והוא איכשהו היה מרגיש את זה, והוא היה לוחץ אותי עוד קצת אליו, כמו אומר: "כן, אני יודע", ואז אני הייתי מנער מהפנים שלי את הדמעות, מוחה אותן עם היד, וממשיך לשיר בקול עם כולם: "שבת שלום ומבורך", ואז את המשך המחרוזת הקבועה.

אתה זוכר את השבת הזאת? זאת היתה אחת השבתות הראשונות שלנו בישיבה, ובדיוק הגיעה לישיבה משפחה של בוגר שנהרג במלחמה הזאת, ואז באמצע השירה והריקודים, בדיוק כשגמרנו לשיר "אנעים זמירות", האבא יצא מהשורה, נעמד, והחל לומר קדיש, ואחד מיהר לסגור את ארון-הקודש, וכולנו נעמדנו במקום, עדיין משולבים איש אל אחיו, עונים: "אמן" ו-"יהא שמיה רבא...", ואני נזכרתי, ועמדתי לפרוץ בכל רגע בבכי, והוא חש בכך ומיהר לחזק את אחיזתו בי, כמו תומך בי שלא אפול, ואז סיים האבא את הקדיש, ואנו המשכנו לשיר באיזה קול אחר שהיתה משוקעת בו עוצמה גדולה של שמחה, כמו רצינו לכסות בשמחה שבשירה על הכאב שבקדיש.

04:43 - מציץ בשעון, הזמן עובר די מהר כשאני נזכר, אבל גם די כואב.

ואם הוא מת? אז זה מה שישאר ממנו אצלי, הזכרונות? ועם מי אני אדבר? ועם מי אני ארקוד? ומי יחזיק אותי חזק-חזק שאני לא אפול?.

והרי "טובים השניים מן האחד...כי אם יפולו האחד יקים את חברו", והרי החוט המשולש שהיה תמיד ביחד כבר נותק, ועכשיו אני אשאר לבדי?? והרי "האחד שיפול ואין שני להקימו".

אני לא יכול לאבד אותו. אני לא יכול לשכוח אותו.

אני מנסה לאסוף את כל הזכרונות ולצאת למלחמה על חייו. לא להכנע לשכחה. לא להכנע ליאוש.

אני זוכר את המבט שלו, ואת הריח שלו, ואת החיבוק שלו, ואת ה"שלום!" שלו כשהוא עונה לפלאפון, ואת הזיוף שלו כשהוא שר שירים עם הרדיו, ואת הניגון שהוא מזמזם תמיד, ואת החולצה הצהובה שלו, ואת הבדיחות שלו, ואת השטויות שהוא אוהב לעשות,  ואת... פשוט אותו. אני זוכר אותו.

04:49 - ממשיך ללכת.

התחת של המש"קית חינוך. פתאום הוא צף בזיכרון שלי, עולה במוחי, פיסת זיכרון ויזואלית שאיכשהו מופיעה בזיכרון שלי בכל מיני רגעים. התחת שלה, דווקא אחד לא בולט או גדול במיוחד, אבל עדיין נוכח, חנוט בתוך מכנסי ה-א' שלה, שנראים, כמו כלל מכנסי ה-א', כמי שעוצבו ע"י מישהו שהיה לו משהו ממחוכים. בכל פעם שהיא עוברת לידי אני מסתכל עליו, אני לא מסוגל להפסיק, אני ממש מאלץ את עצמי להסיט ממנו את המבט, אבל אני לא תמיד מצליח. די! די! להפסיק לחשוב על זה. אני מנענע את הראש בחוזקה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם" אני ממלמל את נוסחת הקסם. די! די! להפסיק עם המחשבות האלה, לעבור למחשבות אחרות, חיוביות, אבל, אוף! הוא תמיד חוזר, התחת.

אתה זוכר איך פעם אחת היא נכנסה לכיתה להעביר איזה מור"ק מטומטם, ואני, האני האמיתי שלי, ניסיתי כל-כך להתרכז במור"ק, ובמה שהיא אומרת, והשתתפתי ואפילו תיקנתי אותה שבקרב על מצודת כ"ח נהרגו 29 לוחמים ולא 28 כמו שכולם חושבים, וחשבתי שאני מצליח להתאפק, ושהכל בסדר, אבל אז נפל לה הטוש מהיד, ואיכשהו היא התכופפה להרים אותו ככה שהתחת שלה ניצב, מפואר ומתוח, הדוק במכנסי ה-א' שלה, כך שיכולתי לראות אפילו את הפסים של התחתונים בצדדיו, בדיוק מול הפנים שלי, והזיכרון הזה של התחת שלה, ליווה אותי כל השבוע הזה. וניסיתי, כל-כך ניסיתי להדחיק אותו לאיזה פינה אפילה של הזיכרון, שישכב שם עד שייעלם בתהום השכחה, אבל כזכור, אני זוכר, וכך התחת צץ שוב ושוב כל אותו שבוע, בתפילה בבוקר, במסדר ניקיון, בשיעורים, בהפסקת הצהריים, במנחה, במסדר החוזר, בארוחת ערב, בערבית, לפני שנרדמתי, תמיד הופיע בזיכרון, עומד מולי, תחת, תחת, תחת, כשאני חושב על זה, הוא הופיע לפעמים בתור עכוז, אבל מה זה משנה. וכל אותו שבוע הצלחתי להתאפק, אבל כשחזרתי הביתה ביום שישי בצהריים, והלכתי לישון, הוא הופיע פתאום שוב, ולא הצלחתי לעצור את זה, ושוב הרסתי את כל מה שהצלחתי לבנות ולשמר כל השבוע.

אתה זוכר את כל הלילות האלה, הלילות האין-סופיים האלה של מאבק ומלחמה, והתהפכות מצד-אל-צד בניסיון לעצור את זה? לשכוח את זה? הייתי  מנסה לגרש את הזיכרון הזה, להחליף אותו בזיכרונות אחרים, אבל איכשהו תמיד הייתי רואה משהו שהזכיר לי אותו, ואז הייתי נדלק, והזיכרון הזה היה משתלט עלי, והייתי ממשיך וממשיך וממשיך, עד שזה היה נגמר, ואז הייתי מרגיש את הריקנות הנוראית משתלטת עלי, מגובה בחטיבות של ייאוש בחיפוי הרגשת אפסות, וככה הייתי ממשיך להתהפך במיטה סחור-סחור, נדוד-שינה, שכוח, ושוכח, כי לאחר מעשה היו פורחים ממני כל הזכרונות, כמו יצאו יחד לבטלה מן הגוף והנפש, וכך הייתי שוכב טרוף במיטתי, ראשי מתפוצץ מכאב ומשכחה, עד שעות מועטות טרם השחר, עת הייתי מצליח סוף-סוף להירדם, ולמחרת הייתי עצבני ומשונה, כמו אישה במחזור, מפתיע את כל סביבותי ואת עצמי בעצבנותי הרבה, עד שהייתי מצליח להזכיר לעצמי שוב מי אני.

וגם עכשיו הוא חוזר, התחת, מספיק שראיתי אותו פעם אחת הלילה, והוא ימשיך לרדוף אותי. אני מנסה להשתחרר ממנו, לשכוח אותו, להלחם בו, אבל, אוף!!! זה קשה.

05:05 מגיע לסוף הפטרול, נעמד מול קיר הבטון, נושף חזק, מסתובב, זהו!!, אני מוכן לעוד סיבוב של הליכה וזיכרון.

אתה זוכר את בת-דודה שלה? את הצמה? את האוטובוס?

כשבת-דודה שלה נהרגה, לא ידעתי בכלל שזאת היא. היא נסעה באוטובוס ממוגן, בדרך הביתה, וממש ליד הכביש שעולה לישיבה ירה מחבל צרור לכיוון האוטובוס, ואיכשהו כדור אחד חדר את המיגון, ונכנס ישר לתוך הראש שלה. ואני זכרתי שיש לה בת-דודה שגרה באיזור, כי היא סיפרה לי פעם עליה, אבל בגלל שהיה לה שם משפחה שונה לא קישרתי ביניהן. ובאותו ערב, אחרי שהיא נהרגה, התקשרתי אליה לאחל לה מזל-טוב, ליום הולדת שלה, ושלי, שהרי נולדנו באותו יום, והיא ענתה לטלפון, בקול שקט ומהוסס, ואני בקול מתפרץ ועליז התחלתי לשיר לה: "היום יום הולדת", ואחרי רגע של שירה, שמעתי אותה בוכה בצד השני של הטלפון, והשתתקתי, והיא בכתה עוד רגע, ושתקנו ביחד, ואז היא אמרה לי, ואני לא מסוגל לשכוח את זה, שכל אחד מקבל ליום-הולדת שלו, מתנה שמתאימה לו, משהו שאלוקים מחפש במיוחד בשבילו. וזאת היתה מתנת יום ההולדת שלנו. יום ההולדת הח"י שלנו.

אז עכשיו גם אנחנו "חברים מהדם???"

אחר-כך התחלתי להזכר קצת, שהרבה לפני זה היא סיפרה לי שדודים שלה גרים ממש ליד הישיבה, ושיש להם בת שנה מעלינו. ועוד היא סיפרה לי, שלבת-דודה הזאת יש צמה חומה, ארוכה-ארוכה, שזורה וקלועה, שמגיעה לה עד הברכיים.

אני זוכר שפעם נסעתי באוטובוס לישיבה, ובתחנה הזאת של היישוב שלפני הישיבה, עלתה לאוטובוס מישהי שהפנים שלה היו קצת מוכרות לי, וניסיתי לחשוב מאיפה אני מכיר אותה, או למי היא דומה, ואז היא הסתובבה כדי להתיישב שני ספסלים לפני, וראיתי צמה חומה, ארוכה ארוכה, שזורה וקלועה, חולפת ביעף מול הפרצוף שלי, והבנתי שזאת בטח הבת-דודה שלה.

זה הזיכרון היחיד שלי מהבת-דודה שלה, עולה לאוטובוס הזה, בו היא נהרגה אחר-כך.

אתה זוכר איך נסעתי אז ביום שישי לבד באוטו? ושמעתי איזה קול מוכר מדבר ברדיו, והגברתי, ושמעתי אותה מדברת על בת-דודה שלה, וגל של כאב חלף בי, וככה הקשבתי לה, מדברת ברוך ובגעגוע על בת-דודתה, זכרונה לברכה. ובסיום דבריה היא ביקשה להקדיש שיר לזכרה, וברדיו התחילו להתנגן המילים: "הילדה הכי יפה בגן, יש לה עיניים הכי יפות בגן, וצמה הכי יפה בגן..." וכששמעתי את המילים הללו, צף ועלה בי אותו זיכרון של צמתה החומה, הארוכה ארוכה, השזורה וקלועה, חולפת ביעף מול עיני, וכמעט ועשיתי תאונה, ונעצרתי בצד, והתחלתי לבכות.

לפעמים החיים מורידים אותי על הברכיים.

אתה זוכר את זה?

כמה שבועות אחרי זה, קבענו להפגש בעיר, להרגע קצת, לדבר קצת. ונפגשנו, וישבנו על הדשא שם במרכז העיר, והיא סיפרה לי בעיניים דומעות, על בת-דודתה, וכמה היא אהבה אותה, וכמה היא היתה קשורה אליה. ודיברתי איתה על התמודדות, ועל זה שאנחנו צריכים להמשיך ללכת למרות הכל, ואמרתי לה שצריך להאמין שהכל לטובה, כמו שר' נחמן אומר ש"כל הצרות והיסורין והרעות העוברים על האדם, אם יסתכל על התכלית בודאי אינם רעים כלל, כי כל היסורין באים בכוונה מהשם יתברך לטובתו...", וככה המשכתי עוד לדבר ולדבר, לנחם אותה, לנסות להשיב אותה לדרך החיים, מבוץ האבל והכאב ששקעה בו. והיא, לא דיברה כלל, רק הוסיפה להסתכל עלי במבטה הנוגה. וקמנו, והסתובבנו קצת, מדברים בשקט, ואז לפתע שמענו "בום!!" גדול לא רחוק מאיתנו, והיססנו לרגע, מקוים בשקט: אולי סתם צמיג של אוטובוס??, אבל לאחר רגע, עם בוא הסירנות, הבנו. ורצנו לשם. ואני ניסיתי עוד רגע למנוע ממנה מהתקרב שמה, אך היא לא שעתה לעצתי. והגענו לזירה, וטיפלנו ככל יכולתנו הצנועה, ולאחר כדקה, כשהאפודות הכתומות השתלטו על העניינים, קמנו ללכת משם, יחד, לברוח משם, וכשעברנו ליד אחד מאלה שכבר לא יכולנו לעזור לו, היא לא התאפקה, ופלטה במבטאה הציני, ובמבטה החודר: גם זה לטובה??.

ואני השפלתי מבטי, ושתקתי.

באותו רגע הבנתי למה התכוון ר' נחמן כשאמר: "תכלית הידיעה שלא נדע".

אני לא יודע, אני פשוט לא יודע.

05:19 מגיע לסוף הפטרול. עוצר. מסדר את האפוד. מסתובב. נושף בקול רם. מנסה להתחיל ללכת חזרה לכוון השני, אבל נעצר, לא מצליח ללכת. ומה אם הוא מת?? מה אני אעשה?? איך אני אתמודד?? מה אני אגיד למשפחה שלו?? חשבתי שמיציתי את הקטע הזה של חברים שנהרגים, אני מתחיל להגליד סוף-סוף, ועכשיו, להתחיל שוב את הכל מהתחלה?. דמעה אחת נוזלת מהעינים שלי, ומיד אחרי זה מצטרפות אליה עוד כמה. ואני כל-כך אוהב אותו, וכל-כך קשור אליו.

אני לא מסוגל להמשיך ללכת.

אתה זוכר את הרגעים האלה שהייתי פתאום מפסיק? עושה הפוגות בדרך? כי לא הייתי מסוגל להמשיך ולשאת את כל העצב הזה, את כל הצער, ואז הייתי עוצר את החיים והולך לטייל.

אני זוכר שקצת אחרי שכמעט נהרגנו בפיגוע, ברחתי למדבר. מוקדם מוקדם, בבוקר בבוקר, יצאתי לדרכי, עומס על שכמי את התרמיל, ומתחיל ללכת לאורך השביל החוצה את המכתש, רק אני והתרמיל, וכמובן אתה.

05:21 - הרגליים שלי מתחילות ללכת לצד השני של הפטרול.

ומסביב רק חול ואבנים ושקט, ולמעלה השמש קופחת על הראש, ומרחוק אני רואה את ההר אליו ברצוני להגיע. והמשכתי ללכת שם על השביל, מתקרב אליך יותר ויותר, מזמזם: "לכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל", והרגשתי איך מרגע לרגע גופי מתחמם יותר ויותר, ואני הולך ומתייבש, ועצרתי לצד הדרך. לא היתה שם אפילו טיפת צל, לא עץ, לא שיח, ימין ושמאל רק חול וחול, והמים הלכו ואזלו, והמשכתי ללכת, רואה את ההר אל מול פני. והמשכתי להתקדם, משרך רגלי צעד אחר צעד, וחושב עליך. והגעתי למרגלות ההר, וזיהיתי את השביל המוביל אל הפסגה, ועצרתי לרגע בפינה מוצלת, מנסה לשווא להרגיע את דופק ליבי המשתולל, שותה מעט מן המים שעוד נותרו לי, עוצם עיני, וספק חולם, ספק הוזה, ספק שומע קול לוחש לי: "רוצה להפסיק במסע? לעצור? והרי כל-כך חם שם, והדרך כל-כך ארוכה, ואינך יכול לראות את סופה. והמשא כה כבד, והוא נעשה כבד וכבד מיום ליום"

וניענעתי ראשי מצד לצד, והחזרתי בתשובה: "לא!! אני רוצה להמשיך ללכת!! אני לא מסוגל להפסיק!!, ולמרות שהדרך קשה, ושבחוץ חם, ושהמשא כבד, אני אמשיך ללכת!" ומתוך דברי, כמו צמח בי כוח מחודש, וקמתי בתנופה, ועמסתי את התיק על גבי, ועליתי בהר, הגרון יבש, הראש מתחיל להסתחרר, הכתפיים נקרעות מהתיק, העור נצרב מהשמש, העיניים מסונוורות, ורק הרגליים ממשיכות להתקדם צעד אחר צעד, פסיעה אחר פסיעה, ובראש מתנגן לו שיר: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף, בלי מים", ככה, עולה אל הפסגה. והשביל מתפתל, וקטעי דרדרת מעכבים את התקדמותי, ולעיתים השיפוע חד, ואני ממשיך לעלות. נעצר לרגע, מסתכל מטה אל הדרך שעברתי, מסתכל מעלה אל הפסגה, מנגב את הזיעה ממצחי, מסדיר את נשימתי, ושומע שוב את הלחישה: "ואולי מספיק? והדרך כל-כך קשה?" ואפילו לא עונה, רק ממשיך להתקדם, ועולה עוד, ומגיע אל הפסגה, ונושם קצת אויר, ומניח את התיק, ומותח ידי, מחייך. והולך אל שפת הצוק, מסתכל מטה, נפעם מן המראה הנגלה לעיני, ראשי מסתחרר מעט, שומע את הרוחות שורקות באוזני, ובין שריקותיהן שומע את הלחישה: "ואולי תעצור פה? אחת ולתמיד? תפסיק ללכת? והרי כבר כבשת את הפסגה הזאת, וזה מקום כל-כך יפה לעצור בו, מקום כל-כך מושלם ל..." ואני מתרחק במהירות מקצה הצוק, וצועק בין כל הרוחות החזקות שמחרישות את אוזניי: "לא!! אני עוד לא מוכן לעצור!! ויש לי עוד דרך ארוכה, ועוד הרבה פסגות לטפס, ואנשים שצריך לעזור להם, וסיפור לכתוב...",

ואז שמעתי את הקול נושף באזני: "לך.....".

והמשכתי ללכת.

אתה זוכר את זה?

אני נידון לחיים.

גבר חי מהלך.

05:28 - מסתובב, ממשיך ללכת. תפילה בוקעת מבפנים:

אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתה יודע כמה הוא חשוב לי, וכמה אני קרוב אליו, וכמה אני מפחד לאבד אותו, ואני מנסה לבוא לפניך עכשיו ולבקש על נפשו. כמו בסיפור על החכם שהגיע אליו אדם, אשר החזיק בכף ידו המאוגרפת פרפר, ושאל את החכם האם הפרפר מת או חי, והשיב לו החכם שהבחירה בידו. כך אני מרגיש כאילו אתה אוחז אותו בכף ידך, ומגיש אותה לפני: "האם הוא מת או חי?", ואני אינני יודע אם הוא מת או חי, ואני רק יכול להתפלל אליך ולבקש ממך שתפתח את ידך, ותחזיר אותו אלי. ואינני יודע אם ראוי אני לבקש ממך דבר, שהרי כולי מלא בושה וכלימה, חטא ועברה, אבל אני יודע שאתה אל רחום וחנון, שומע תפילה ומאזין צעקה, ואני יכול רק להשתטח אפיים ארצה לפניך, להתחנן, ולהזכיר לך. להזכיר לך כמה אני אוהב אותך, וכמה אני אוהב אותו, וכמה קשה לי וכואב לי. כי אתה זוכר הכל ובך אני מאמין ובוטח, ברוך אתה שומע תפילה.

מה הסיכוי של התפילה הזאת להצליח? האם היא תתקבל? מהניסיון שלי עד כה תפילות להצלת חברים שהולכים למות לא ממש עזרו. טוב!! די!! מספיק עם הכפירה!!, אני עושה את מה שאני יכול, ואני מאמין ומקווה שזה יעזור. אבל, אבל התחושה הזאת של הספק, של חוסר האונים, של העדר התשובה מלמעלה...

אתה זוכר את יום-הכיפורים הזה? איך באתי אליך לבד? איך נעמדתי מולך, בודד, בתפילה, וניסיתי לפרוץ את השערים?

וכל-כך חיכיתי ליום-הכיפורים הזה, כי בראש-השנה כשחזרתי לישיבה, דיברתי איתך על כל מה שקשה לי, והזכרתי לך, ביום הזיכרון הזה, את כל מה שעבר עלי, את אריה, ואת בת-דודה שלה, והתחת, והכל, והרגשתי שאתה מקשיב לי, שומע אותי, אבל בסופם של יומיים סוחטים, הרגשתי שעדיין לא סיימתי לדבר איתך על הכל. ותכננתי לחזור לישיבה ביום-הכיפורים, לגמור לדבר איתך על זה, להשלים את החסר, לאחות את הקרע, לצלק את הפצע, וכל-כך יחלתי להגיע לישיבה ליום הכיפורים, לחזור לתפילות, למנגינות, לריקודים, לעוצמה, ולבקר בהיכלך. ואז נחתו כמו משום-מקום השמירות האלו.

3 חיילים מהקורס צריכים לשמור בבסיס הנידח הזה על שפת הים. וניסיתי להסביר לקצין שלי שאני פשוט לא מסוגל לצאת לשמירות האלו, והוא אמר שהוא ינסה לסדר לי מחליף, והוא לא מצא, ונאלצתי לצאת לשם. והגעתי לשם עם עוד מסורתי אחד וקיבוצניק אחד. והיינו שם לבד כל החג. אני סידרתי את את השמירות ככה שאני לא אשמור בזמנים של התפילות. וב"כל-נדרי" הלכתי לבית-הכנסת של הבסיס, לבדי, והתעטפתי בטלית, ופתחתי את הארון, והוצאתי ממנו את ספר התורה, ואחזתי אותו בידי, ונעמדתי על הבמה, והתפללתי עם כל המנגינות שזכרתי מהבית ומהישיבה, וניסיתי כל-כך להתפלל ולהגיע אליך, והשמש החלה לשקוע מאחורי אל הים, והתפללתי ערבית, ושרתי את שירי הכבוד, ואת "אנעים זמירות" במנגינה של הישיבה,

וכל השמירות ישבתי ולמדתי את הליקוטים המתאימים, ואת "אורות-התשובה" למדתי בלי גבול, וזמזמתי ניגונים ומנגינות של ימים נוראים, וכל אותו היום אפילו התחת לא הצליח להפריע לי. ובבוקר שוב קמתי, והתפללתי, וניסיתי להתקרב אליך, והרגשתי כאילו חומה של ברזל נפסקה בינינו, וכל תפילותי נתקלות בה ואינן מצליחות לחדור בעדה, והמשכתי וניסיתי כל אותו היום, להתפלל, ולהזכר, ולספר, ולהתוודות על חטא ועל פשע, ולבקש סליחה ומחילה, ולחזור אליך, לחזור אל הימים הטובים שלנו ביחד, ולא הצלחתי.

וככה עברו להם שחרית ומוסף ומנחה ויונה.

והגעתי לתפילת נעילה, ובמאמץ אחרון, כמו טובע המנסה בשארים כוחותיו לשחות לעבר החוף, ריכזתי מאמצים ונשמה, וניסיתי לפתוח את השערים, לדחוף אותם חזק לצדדים, ולהכנס אליך,   ונתקעתי.

ולא התייאשתי, וניסיתי שוב, ממרר בבכי, מכיוון אחר, ופשוט לא הצלחתי.

ואמרתי לך שאין לי מה להביא לך חוץ מלב שבור. ואין לי פה ציבור שאני יכול לחסות בצילו, ואין בי מעשים טובים, ויש בי הרבה חטא ותחת, ואני בא אליך רק עם לב שבור ומרוסק, חולה אהבה, ואפילו  דוד אמר ש"לב שבור ונדכה, אלוקים לא תבזה" וניסיתי להכנס אליך, ולא הצלחתי.

והשמש שקעה מאחורי אל הים, וניסיתי ברגעים האחרונים של יום-הכיפורים הזה להתחנן אליך, שתרשה לי להכנס.

והשערים נשארו נעולים.

והשמש כבתה בים, והרגשתי את החשכה באה, וסיימתי את יום-הכיפורים צועק אליך, שאתה הוא האלוקים, וממרר בבכי, ואתה שותק, ואפילו לא מנענע לי עם הראש.

ושעה אחרי זה הוא התקשר אלי, וסיפרתי לו על יום-הכיפורים הזה, איך ניסיתי להכנס אליך ולא הצלחתי. ובכינו ביחד, והוא סיפר לי שהוא ממש מתגעגע לאריה, ושהוא מרגיש שזה היה יום-הכיפורים האחרון שלו. הוא לא ידע להסביר מה ולמה, אבל הוא פשוט מרגיש שזה היה יום-הכיפורים האחרון שלו, והמשכנו לבכות ביחד, והחושך כיסה על הכל.

אף פעם לא דיברנו מאז על השיחה הזאת.

ואולי, ואולי הוא צדק? ואולי זה באמת היה יום הכיפורים האחרון שלו?

והרי הוא תמיד צודק, גם כשהוא אמר שירד גשם ביום-הולדת של אריה באמצע יוני, וגם כשהוא אמר שאני אמצא את אהבת חיי בטיול, ואולי גם הפעם?

אני לא יודע.

פתאום אני מרגיש שהאפוד והנשק נעשים ממש כבדים. אני עוצר רגע, מסדר את הרצועות.

ואולי זה לא האפוד והנשק שנעשים כבדים, אלא הזכרונות.

משב של רוח קרה מחדיר בי צינה.

אני ממשיך ללכת.

"ואני לא רוצה שהעולם יראה אותי

 כי אני לא חושב שהם יבינו

 כשהכל נראה שבור

 רק רציתי שתדעי מי אני"             

                (THE GOO GOO DOLLES בתרגומו הסימולטני של אייל בן-חור)

את מבינה את זה? זאת פשוט היתה יריקה בפרצוף שלי. כאילו הוא אמר לי שכל המאמצים שאני עושה לא שווים כלום. כאילו הוא לא שם עלי בכלל. כי אני הגעתי לפורים הזה במצב כל-כך דפוק. אחרי שהתמוטטתי כשחשבתי שהם נהרגו בעיר, ואחרי שעברתי את הסיפור עם בת-דודה שלך, ואחרי שהיינו  בפיגוע הזה בעיר, כשהמחבלת ניסתה להרוג אותנו, ואחרי שניסיתי להוציא אותך מכל הבוץ של העצב שהיית שקועה בו. והגעתי לפורים, ורציתי לשמוח, כל-כך רציתי לשמוח ולשכוח קצת. והחלטתי שלא חשוב מה, אני לא אבכה בפורים. לא חשוב איך אני ארגיש, וגם אם אני מאוד ארצה, וגם אם הדמעות יתחילו לנזול מהעיניים שלי, אני פשוט לא אבכה. וסיפרתי לך כבר איך הייתי במסיבה הזאת, ואיך רקדתי כמו מטורף, והשתכרתי כמו שצריך, ואיך שמחתי שם, פשוט שמחתי שם כמו שמעולם לא שמחתי, למרות שהוא בא אלי באמצע והתחיל לבכות עלי, אבל אני לא בכיתי, אני רקדתי ושמחתי ונהניתי, והשתגעתי, וצחקתי עד השמיים, ואז, שבוע אחר-כך, בסך-הכל שבוע, שבעה ימים, שבעה, אריה נהרג, ואני הרגשתי כאילו הוא יורק לי בפנים, כאילו הוא מתקרב אלי, מסתכל לי בעיניים ואז פשוט מוציא לי לשון. כאילו עשיתי הכל סתם. אני זוכר שהיינו שרים בישיבה איזה שיר כזה: "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים", ואני חשבתי שצריך לשנות את השיר הזה, ולשיר רק: "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען", הרגשתי שהוא ממש מעיף אותי, מסלק אותי מעל פניו, למרות כל מה שהשתדלתי ועשיתי. ובדיוק אותו דבר הרגשתי גם ביום-הכיפורים. את יודעת, אומרים תמיד ש"כיפורים" זה "כ-פורים", כמו פורים, וזה בדיוק מה שהרגשתי. הרגשתי שבדיוק כמו בפורים, גם ביום כיפורים הוא זורק עלי, ומתעלם ממני. וכבר סיפרתי לך איך עמדתי שם לבד מולו. בלי ציבור, בלי חזן, בלי מניין, לבד בבית-כנסת באמצע המחנה החור הזה. ואיך ניסיתי לבוא לפני כסא כבודו, ולהתחנן, ולהתפלל, ולומר לו שאני ממשיך להילחם, ולא נכנע לתחת, ולפעמים אני מצליח יותר, ולפעמים אני מצליח פחות, ושאני מתחיל להתגבר, ולחזור אליו, וגם הפצע של אריה מתחיל להתאחות. והרגשתי כאילו כל השערים נעולים. ועמדתי שם בתפילת נעילה, השמש שקעה מאחורי ואני ניסיתי בשארית כוחותי לפתוח את השערים. והתפללתי, ובכיתי, וצעקתי, ושום דבר לא עזר. השערים נשארו נעולים, וניסיתי שוב-ושוב להתפלל ולהתחנן, ללא-הצלחה, עד שהשמש שקעה מאחורי גבי אל הים, ואני נשארתי שם, לפני השער, מבוייש, עצוב ושבור.

ולמרות הכל אני עדיין איתו, עדיין מאמין בו. אני מרגיש כאילו הוא הולך איתי, מלווה אותי, מקשיב לי, מחכה לי. בראתי אותו מחדש. עכשיו הוא קצת אחר ממה שחשבתי שהוא פעם. הוא פחות מובן, אבל יותר חברי. למרות כל המאמץ שהשקעתי בלנסות להבין אותו, ואת מה שהוא עושה, ולמרת שחשבתי פעם שאני מסוגל להבין לפחות חלק מזה, אני מבין היום שאני לא מבין כלום, ולא יודע כלום. אני לא יודע למה אריה נהרג, ולמה יש פיגועים, ולמה צדיק ורע לו בעולם, רשע וטוב לו מכולם, אבל אני מאמין שאני איתו למרות הכל, ושהוא איתי למרות התחת והכל, ואני מאמין שהוא לידי, ושהוא מקשיב לי, ושומע אותי, ועוזר לי.

מאז שאריה נהרג אני לא מאמין בשכר ועונש. פשוט לא מסוגל להאמין בזה. כל ההסברים שקראתי ולמדתי ושמעתי על "צדיק ורע לו בעולם" לא משכנעים אותי, פשוט הוצאתי את העניין הזה מהחיים שלי. אולי יש גן-עדן בסוף, ואריה מחכה לי שם, ואולי אין שם כלום, כמו שהיינו תמיד צוחקים בישיבה: "עזוב אותך עולם-הבא, הכל פיקציה", אבל זה לא משנה לי. אני איתו כי אני מאמין שזאת הדרך הנכונה, גם אם קשה לי ללכת בה, וגם אם אני מרגיש לפעמים שהוא לא לידי, אני ממשיך ללכת.

אני מוצא את עצמי מתקרב יותר-ויותר לר' נחמן שצועק: "אין יאוש בעולם כלל!".

אני חושב שרק מי שנמצא על הקצה, על הרווח הדק שבין אמונה גדולה בתשובה, בגאולה, ביכולת להשתנות ולשנות, לבין הנפילה לתהומות היאוש, מסוגל לצעוק:

"אין יאוש בעולם כלל!". רק מי שנשמתו כמעט ונחנקת מעצבות ומיגון, צועק ושר: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד!", כי הרי מי ששמח תמיד לא צריך לשיר את זה, מי שאיננו קרוב להתייאש, להכנע, לא צריך לשכנע את עצמו, לצעוק לעצמו:

"אין יאוש בעולם כלל!".

כל הזמן אני צועק לעצמי: "אין יאוש בעולם כלל!". אני צועק בשקט, כמו שר' נחמן אומר ש: "יכולין לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד ולא ישמע שום אדם כלל כי אינו מוציא שום קול כלל", והצעקה הזאת נכנסת אל כל נשמתי, אל כל הפצעים והצלקות.

 אני לא יודע עוד כמה זמן אני אצטרך ללכת, ואיזה "הפתעות" עוד מחכות לי בהמשך, אבל אני מאמין שיהיה לסיפור הזה סוף טוב.

ואף-על-פי שיתמהמה,

עם כל זה אחכה לו,

בכל יום שיבוא,

אני מאמין.

הנשמה שלך נראית כמו הפרצוף שלך, יפה אבל מלאה חצ'קונים. כאילו מתחת לכל הזכרונות מסתתרים פנים חלקות, אבל למעלה יש הרבה זכרונות שאתה מתאמץ לפוצץ. בהתחלה כשנולדים הנשמה היא יפה וחלקה, אבל עם השנים נוספים לה הרבה זכרונות רעים, שנראים כמו חצ'קונים שגדלים עליה, כאלה לבנים, מוגלתיים, גדולים ומגעילים, עם נקודה שחורה באמצע, בדיוק כמו זה שיש לך עכשיו בדיוק באמצע המצח, ואם משאירים אותו ככה, ונותנים לו קצת זמן אז הוא יורד לאט-לאט, עד שבסוף הוא נעלם ונותרת ממנו צלקת קטנה, כזאת שמרגישים בה אם מעבירים את האצבעות על העור. אבל אתה לא מסוגל לעשות את זה, אתה פשוט מפוצץ את החצ'קונים וסוחט מהם את כל הזכרונות בכוח, לא נותן להם להישאר במקום ולהתרפא. אתה פשוט מוציא את כל הזכרונות החוצה, את כל המוגלה הלבנה והאיכסה, ועוד מראה את זה לאנשים. כבר אמרתי לך פעם, אתה פצע, פצע גדול וכואב ומדמם, וכל פעם שאני חושבת שאתה מתחיל להגליד קצת, לההפך סוף-סוף לצלקת, צלקת שנמצאת שם, בנשמה, שאי-אפשר להכחיש אותה, אבל היא סגורה וכבר לא כואבת, בכל פעם כזאת אני מגלה שאתה פוצצת עוד חצ'קון, בדיוק כמו שעשית עכשיו לחצ'קון הענק באמצע המצח שלך, ואתה ממשיך לסחוט ממנו את כל הזכרונות הכואבים, ולכתוב עוד פרק בסיפור הזה שלך.

כבר אמרתי לך, אני כבר צלקת. אני עברתי את זה והגלדתי. אבל אתה עדיין פצע, ולא מספיק שאתה פצע, אתה עוד ממשיך לגרד אותו ולחפור בו לעומק עוד ועוד, במין מזוכיזם רוחני שאתה לא מצליח להיגמל ממנו.

אבל אני לא מסוגל להפסיק להזכר!! פשוט לא יכול!! וגם אם הייתי מנסה לא להזכר, לשכוח, לא הייתי מצליח. מספיק זיכרון אחד קטן: תספורת דומה, הליכה זהה, ניגון שהיינו שרים ביחד, כדי לפרוץ את הסכר הזה, את הצלקת הזאת שמתהווה לאט-לאט על הפצע, ואז כל הזכרונות שוטפים אותי, ומציפים את נשמתי.

ולמה אתה מוציא את הכל החוצה? למה אתה מספר הכל? למה אתה חייב לחשוף כל מה שעובר לך בפנים? אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל, אני יודעת להקשיב, אני נהנית להקשיב לך. אבל למה אתה חייב לכתוב הכל ולהראות את זה לכולם? אני לא יכולה להבין איך אתה מסוגל לקחת את הנשמה שלך ופשוט להוציא את כולה החוצה, את כל הדברים הכי כמוסים, הכי אישיים, הכי כואבים.

ממש פורנוגרפיה רוחנית.

אפשר גם לכתוב למגרה. לא כולם חייבים לדעת הכל עליך. מותר לך להשאיר חלק מהדברים בצל, בצד. 

לפעמים אני קוראת את מה שאתה כותב, ואני מרגישה שאתה כותב בדיוק בשבילי, ואתה יודע בדיוק מה אני מרגישה, ואז אני מתחילה לנזול מהעיניים בלי בושה, אבל רגע אחרי זה אני חושבת, שאולי היה עדיף להשאיר את זה בצד. הסיפורים שלך פותחים הרבה פצעים אצלי, מאוד קשה לי לקרוא אותם.

מתי תכתוב כבר על דברים נורמליים? רגילים? אהבה, סקס, משפחה, ילדים, כדורגל, בירה,  לא יודעת, משהו פשוט, שאני לא אצטרך להשתמש בטישו אחרי שאני קוראת אותו?

אני זוכר שנתתי לך את העמוד הראשון של הסיפור הזה, כשהתחלתי לכתוב אותו, וישבתי מולך, וראיתי איך עם כל שורה את נכנסת לתוכו עמוק יותר ויותר, ואיך לאט-לאט מצטברות דמעות בתחתית העיניים החומות והיפות שלך, ואיך הן מתחילות לזלוג לאורך הלחיים החלקות שלך, ונוזלות על החצאית שלך. וכשגמרת לקרוא את הקטע הזה, מחית את הדמעות שלך, ומשכת את אפך, והסתכלת עוד רגע על הדף, והרמת את מבטך לאט-לאט אל מול פני, והבטת בעיני, שגם הן היו רטובות מדמעות,  ושתקת, ואחרי רגע לחשת שזה מדהים, ושתקנו יחד כמה דקות.

ואמרת שממש כיף לשתוק איתי. ואמרתי שזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי אי-פעם.

ושאלת אותי איך אני מסוגל לכתוב משהו כל-כך אישי ופרטי ולהראות את זה לאנשים, ואמרתי לך שזה עוזר לי להשתחרר קצת, ושאני חושב, שזה עושה משהו, ואולי עוזר קצת לכל מי שקורא את זה. והשפלת מבטך לרגע אל הדף, ועיינת בו שוב, ואז הרמת שוב את פנייך, והסתכלת אל תוך עיניי, והנהנת בראשך.

את זוכרת את זה?

"כשרוחות קרות יסערו בחוץ

אשלח בך אש חמה

יום אחד,

תפסיק לרוץ בין הפצעים בנשמה"         ("בוא" - ריטה, בשינויים הכרחיים)

05:55 - מגיע שוב לגדר הבטון, עוצר, מסדר שוב את האפוד, מציץ בשעון, נשארו עוד חמש דקות,

מה, נעשה עוד סיבוב? עזוב, נגמר הכוח, נחכה פה עוד שתי דקות ואז נלך לירידת משמר.

נעמד במקום מנסה לחשוב קצת על הלילה הזה.

אז הוא מת בסוף או לא מת? מה נסגר? הוא שוכב עכשיו על הרצפה מכוסה בשמיכה, או שעכשיו הוא מוריד מעליו את השמיכה וקם ליום חדש? לזכור אני יודע, אבל לנחש את העתיד... אבל בכל זאת יש לי איזה הרגשה שהוא לא מת, שהוא חי, לא יודע, מין אינטואיציה פנימית כזאת שהוא פשוט מאוד לא יכול למות לי, לא יכול לעזוב אותי.

אני עומד, והעיניים שלי נעצמות, ופתאום עולה בזיכרון שלי איזה ניגון שהיינו שרים בישיבה:

"ובכן צדיקים, ובכן צדיקים, יראו וישמחו", והשפתיים שלי מתחילות לזמזם אותו, והרגליים שלי מתחילות לזוז, במעגל קטן סביב עצמי. "ובכן צדיקים, ובכן צדיקים, יראו וישמחו".

ואני מדמיין לי איזה מעגל כזה שאני רוקד בו, אריה מחזיק ביד אחת שלי, והוא מחזיק ביד השנייה, וככה אנחנו רוקדים שלושתנו, כמו פעם, בימים הטובים, והידיים שלנו עולות על הגב, ואנחנו רוקדים במין חיבוק כזה צמוד ומחובר. "וישרים, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו". ואז מצטרפים אלינו המון חברים, מהכיתה ומהישיבה, ור' נחמן מגיע עם עדת חסידים בכיפות לבנות ופיאות מגודלות, ומלא פרצופים מוכרים שיוצרים מסביבנו עוד ועוד מעגלים. וכולם שרים בקול גדול את הניגון.

"וישרים, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו". ןרוקעים עם הרגליים, ואנשים מוחאים כפיים מסביב ועושים קצב, ופתאום מגיע כמו משום מקום תוף טם-טם כזה גדול, שמרעיד את כולנו, ואני רואה אותה עומדת בצד, והחיוך שנסוך על פניה הבהירות, איננו עוד החיוך הציני, אלא חיוך אמיתי וזורח, ולידה עומדת בת-דודה שלה, עם צמה חומה, ארוכה ארוכה, שזורה וקלועה, ולידן עומדת התחת, אבל לא עם מכנסי א' צמודים אלא עם חצאית רחבה, והיא מפנה אלי את גבה, ומצביעה על ישבנה, כאילו אומרת: כבר לא רואים לי אותו. ואני מחייך, וממשיך ככה לרקוד בעיניים עצומות, "ובכן צדיקים, ובכן צדיקים, יראו וישמחו". אוחז חזק חזק בידיים של אריה ושלו , רוצה לרקוד בלי סוף, כאילו אין מחר...

"תגיד לי, מה קורה איתך?! כבר 06:10 לאן נעלמת? כולם מחכים לך לירידת משמר!!"

ההייתי או חלמתי חלום?

הקצינה התורנית גמרה לצעוק עלי, ואני הולך במהירות אחריה, גורר את רגלי, מנסה לכפר במעט על הפשלה. מגיע למגרש מסדרים, כולם מסתכלים עלי בשנאה, אני מחזיר להם מבטי "עזבו אותי בשקט", כומתות על הראשים, נשקים בהצג, הורדת הדגל, פריקת נשקים, בורח במהירות לחדר.

"שלום!" "בוקר טוב, אתה חי?" "כן, כן, זה היה בישוב ליד, לא אצלנו" "יופי, אני שמח" "יאללה נדבר אחר-כך" "ביי, יום טוב" "יום מבורך".

פפפפפפווווווו!!! , אנחת רווחה, הוא עדיין חי, ברוך השם, אין לי כוח לעוד לוויה.

לוקח את התפילין ומתחיל ללכת לבית-כנסת.

עכשיו אני מעביר את הידיים שלי לאט לאט על פני כל הפרצוף שלי. מתחיל מהמצח, ויורד במתינות דרך שתי הלחיים, עד שאני מגיע לסנטר הכפול, ממשיך ויורד עד הצוואר באיטיות, מגשש, מלטף את העור החיצוני, אבל בעצם בודק את הנשמה שלי שמסתתרת מתחתיו. כך אני מעביר את הידיים לאט לאט, בודק, מוודא, כן, עכשיו אני בטוח בזה, אני כבר לא מדמם. אני נהפך לצלקת. ואני ממשיך לגעת בעדינות בצלקת הגדולה הזאת שנקראת אריה,  בוחן את גבולותיה, את ממדיה, מחכך את אצבעותי בה כמעט בהנאה, בשמחה. ולמרות שאני יודע שעוד יהיו הרבה פצעים אחרים בהמשך הדרך, ועוד הרבה זכרונות מדממים, אני מעביר את אצבעותי שוב-ושוב על פני אותה צלקת, מתעכב על העור החדש שצמח ומילא את הפצע, ותוך כדי הליכה איטית אל מול השמש העולה, אני מוציא את הפלאפון מהכיס, ושולח לה הודעה: "עכשיו גם אני צלקת".