לייזר היה אדום בוהק, כמעט מסנוור כאשר עמד בשמש. אמא אומרת שרק לאבא תורכי ולאמא הונגריה יכול להיות ילד ג'ינג'י כזה. היא אמרה לי שהיא התחתנה עם אבא בגלל שהוא תלמיד חכם אמיתי. אבא התחתן עם אמא בגלל שהיא הבת של סבא, שהיה אחד מתלמידי החכמים הגדולים בעיר. כשאבא הכיר את אמא, היה סבא מרגיע את סבתא ואומר, שאין מונופול על התורה. בכלל, נישואים כאלה הם מאורע נדיר בחוגים שלנו. את זה למדתי כאשר לא נתנו לי וללייזר ללמוד עם החברים שלנו מהשכונה בחיידר "אהבת ישראל", ונאלצנו לכתת רגלינו כל בוקר לצריף של תלמוד תורה "אהבת אחים" של עמותת "אור המזרח". להם לא הפריע שאמא הונגריה, להיפך - זה כבוד בשבילם. למען האמת, שמו של לייזר אינו "לייזר". אמא נתנה לו את הכינוי הזה. אבא מתעקש לקרוא לו "אליעזר", כי הוא שמע מהרב שלו שהשם משפיע על המהות של הילד. אמא אמרה שהאשכנזים לא פוסקים על פי הקבלה. אבא ענה לה, שהאר"י ז"ל---שהפיץ את מעיינות הקבלה---היה אשכנזי. לאמא ואבא יש הסכם לא כתוב בנושא הזה: אמא ממשיכה לקרוא לו "לייזר" ואבא ממשיך לגרד את אפו בחוסר נוחות בכל פעם שהיא עושה זאת בנוכחותו. הלימודים ב"אהבת אחים" נגמרים בכל יום הרבה לפני שילדי "אהבת ישראל" משוחררים לבתיהם. כך מצאנו, אני ולייזר, את עצמנו מסתובבים ברחובות ומחפשים תעסוקה עד שחברינו יחזרו לבתיהם. מדי יום אזרנו יותר אומץ והרחבנו את מעגל השיטוטים שלנו. פעם שברנו, תוך כדי משחק, חלון בבית שנמצא מרחק חצי שעת הליכה מביתנו. בעלת הבית הפטירה במבטא גלותי כבד (כך מכנה זאת אבא, אמא קוראת לזה "לשון יהודית") "שווארצע חייעס!". היינו מאד מרוצים, איך סידרנו אותה: היא לא יודעת שאנחנו רק חצי "שווארצע". התמורה בלייזר החלה כאשר הרחקנו נדוד עד רחוב ז'בוטינסקי. הכביש היה סואן והשמש היכתה על פנינו. ערבוביה של ריחות לא מוכרים עלתה באפנו מהדוכנים ומהחנויות, שנראו צפופים במיוחד. הדבר ארע בעוד שאני מחזיק את עצמי בכוח שלא לקנות פיצוחים בלי "הכשר". לייזר קפא לפתע על מקומו, ועיניו הצטמצמו כעיני חתול. השיער שלו נראה אדום ובוהק מתמיד, ופניו השתלהבו והאדימו כך שהיה קשה להחליט אם הם או השיער נותנים לו את המראה האדום כל כך. במרחק כמה פסיעות מהקיוסק שלפניו עמדנו היתה חנות של משחקי טלויזיה (אבא היה מגרד את אפו ושוטף לנו את הפה בסבון בכל פעם שאמרנו את המלה הזאת). רגליו של לייזר כמעט ריחפו לכיוון החנות הזאת. הוא נעמד בפיתחה ומיקד את מבטו לכיוון אחד. עמד שם בחור עם צמיד עבה מאד---יותר עבה ממה שאמא קיבלה מאבא מתנה ללידה של לייזר---וגופיה בלי ציציות מונחת על גופו השדוף. הבחור לחץ על כפתורים בעוצמה רבה, ובתגובה לכך היתה דמות על המסך יורה ומחסלת דמויות רעות. הצבעים וההבזקים של המשחק השתקפו היטב בעיניו החומות-כהות של לייזר. מאז אותו היום שיטוטינו חדלו להיות מקריים, ותמיד הסתיימו בצפיה, מפתח הדלת, ב"בריונים" ששיחקו במשחק של לייזר (אבא קורא לבריונים "אנשים חסונים", ואומר שכאשר הם ישובו יוכלו לרתום את כוחם לתורה ולגמילות חסדים). דורון, הבעלים של המקום, הבחין די מהר בהופעותינו הקבועות, והציע לנו מיני מתיקה. כשאמרנו לו שאנחנו לא אוכלים בלי "הכשר", הוא לקח אותנו לחנות מכולת קרובה וקנה לנו ממתקים עם הכשר "יביע אומר". בפעמים אחרות שהגענו למקום המתינה לנו צלוחית עם סוכריות "יביע אומר". דורון אמר שסבא שלו היה רב. הוא שאל אם אנחנו לומדים לרבנות, אז חייכנו ואמרנו שעדיין מוקדם בשביל זה. לפעמים הוא היה עוזב את החנות ולוקח אותנו לטייל באיזור, כאשר הוא שואל אותנו לאן אסור ולאן מותר לנו ללכת, כי הוא לא רוצה לפגוע בנו או באבא ואמא. הוא לקח אותנו לראות בתי כנסת יפים, שונים לגמרי מהשטיבלים הצפופים שיש ליד הבית שלנו, ודיבר איתנו על שאלות מוסריות שהטרידו אותו. היום אני לא יודע אם ענינו לו נכון. היינו קטנים. פעם דורון שאל אותנו אם אמא לא דואגת לנו, אז אמרנו לו שאמא עובדת ואבא לומד בכולל, והם בכלל לא יודעים מזה. דורון עשה עצמו כלא שומע, וסיפר לנו על איכר סיני שהיתה בידו מרגלית שלא נמצאה כמותה בעולם כולו. שליחי המלך הציעו לאיכר הון עתק עבור המרגלית, שבה חפץ המלך. האיכר סירב, משום שאביו ישן כשרגליו מונחות על התיבה שבה שמורה המרגלית, והוא לא רצה להעירו משנתו. שליחי המלך לקחו את המרגלית בכוח והוציאו את האיכר להורג. דורון מאד התפעל מכך שהאיכר היה מוכן להיהרג על כבוד אביו. לייזר אמר לו שבתלמוד שלנו קוראים לאיכר הזה דמא בן נתינה, ואצלנו הוא אינו מוצא להורג, להיפך: בזכות כיבוד אביו נותן לו הקב"ה עושר רב. לייזר התלהט בדיבורו, אולם אני התחלתי לחוש באי נוחות מהדיון הזה על כיבוד אב ואם, ורמזתי ללייזר שכדאי להחליף נושא. בפעמים הבאות שהגענו לחנות של דורון אמרנו לו שאנחנו מעדיפים להסתכל במשחקים מאשר לטייל איתו, והוא עזב אותנו לנפשנו. בכל אופן, דורון המשיך לדאוג שבכל פעם שנגיע יחכו לנו סוכריות "יביע אומר". לאחר מספר שבועות לייזר גילה לי מה מושך אותו כל כך במשחק הזה. הוא אמר שמה שאמרו לנו בחיידר, שהלימוד תורה שלנו עושה רושם בשמיים ומכניע את כוחות הרשע, הנה כאן מכניעים את כוחות הרשע בפועל ממש, ואולי אפשר לפעול כאן הרבה במספר קטן של שקלים (עד עכשיו איני יודע מאין אימץ לייזר את צורת ההתבטאות החב"דניקית הזאת). הוא גם אמר שזה יותר בטוח ממה שעשה רבי יוסף דילה ריינה, כי אין בזה קבלה. ללייזר היה הרבה כישרון ומעט דמי כיס. לייזר היה יכול ללמוד בעל פה מסכת שלמה במישנה, יחד עם הברטנורא וכמעט כל עיקר תוספות יום טוב, מלה במלה. אצלי זה הלך יותר קשה, אז היה לנו הסכם שהוא יעזור לי ללמוד בעל פה, ואני אעזור לו להבין מה שהוא שינן. זה מזכיר לי משהו. אמא שלנו אף פעם לא הייתה חולה. כמה פעמים היא אמרה לנו שהיא קצת חלשה ואני ולייזר התפללנו לקב"ה שישלח לה רפואה שלמה. תמיד אחרי שהתפללנו היא אמרה לנו שהיא מרגישה יותר טוב. רק פעם אחת זה לא עזר, ואבא היה צריך לרוץ מהכולל הביתה כדי לקחת אותה לבית הרפואה. זה היה קצת לפני פסח, ואבא נשאר בבית לשמור עלינו כמה ימים עד שאמא תחזור. עזרנו לאבא להכין את הבית לפסח, והוא אמר שבפעם הראשונה הוא מבין כמה קשה לאמא להכין את הבית לפסח, וחבל שהיא לא אמרה לו את זה אף פעם. אנחנו ידענו שיש עוד הרבה דברים שקשה לאמא לעשות, אבל היא לא מספרת לאבא כדי שלא לפגוע בלימוד שלו בכולל. בערב פסח של אותה שנה, אבא הבין שהפעם לא זכה לעשות סיום מסכת, ושהוא צריך לעשות "תענית בכורות" (אז עוד לא הייתי בר מצווה). זאת היתה הפעם הראשונה שאבא לא סיים מסכת בערב פסח, וזה כנראה גרם לו להבין את מלוא המשמעות של חסרונה של אמא. הוא אמר שבלי אמא אין תורה, והתחיל לבכות. אני ולייזר עמדנו המומים לכמה רגעים, ואז עלה במוחי רעיון: לקחנו שני כיסאות קטנים ועמדנו עליהם, כדי שאבא ישים לב אלינו, והתחלנו ללמוד את מסכת ברכות. לייזר מדקלם את המישנה והברטנורא ואני מסביר, לייזר מדקלם את עיקר תוספות יום טוב ואני שוב מסביר. אבא עטה את המראה המרוכז, שהוא עוטה בדרך כלל בשולחן הלימודים שלו בכולל, וביקש שנחזור מהתחלה, הפעם קצת יותר לאט. עברנו מישנה אחרי מישנה, עד שסיימנו את כל המסכת. כשסיימנו, עיני אבא נצצו ודמעה ירדה על זקנו. אבא חיבק אותנו ושאלנו אותו אם הוא שוב עצוב, והוא אמר שעכשיו זה דמעות של אושר. מאז שלייזר גילה את המשחק שלו, יכולת הזיכרון שלו נפגעה בצורה משמעותית. אפילו על מישנה בניגון הוא התקשה לחזור. לא לקח הרבה זמן עד שהוא התוודה בפני וגילה לי את תוכניתו. הוא חוסך את דמי הכיס שאמא נותנת לו, ויום אחד הוא יצבור מספיק כדי לשחק במשחק שלו בעצמו. בינתיים, הוא לומד בעל פה את כל שלבי המשחק. מדי לילה, לאחר קריאת שמע שעל המיטה, הוא משחזר בדמיונו את שלבי המשחק, את מבוכיו וכלליו, ומתכנן לפרטי פרטים כיצד עליו לנהוג בכל שלב. בתוך חודש אחד בלבד, שלט לייזר בכל רזי המשחק, והצפיה באחרים משחקים כבר פחות ריתקה אותו. הוא ידע לומר לי מה יקרה בכל שלב, ומה היה עושה ה"בריון" שמשחק שם לו היתה מעט "חוכמה יהודית" בקודקודו. עכשיו הפנה לייזר את כל מאוייו לצבירת הסכום שיאפשר לו לשחק את המשחק הזה בעצמו. נתתי לו גם את דמי הכיס שלי, אבל זה עדיין לא הספיק. רצינו לצבור מספיק מטבעות כדי שנוכל להגיע עד השלב האחרון של המשחק. לייזר התרוצץ בכל העיר, וחיפש אנשים זקנים שיוכל לסחוב עבורם את הסל תמורת מספר פרוטות. היום המיוחל הגיע. דורון לא היה בחנות באותו יום, ושמחנו על כך כי חששנו שהוא ינסה להניא אותנו מכוונתנו. חיכינו בפתח החנות עד שהמשחק של לייזר התפנה, ועטנו עליו לפני שמישהו אחר יתפוס אותו. שלושה בחורים בעלי צמידים עבים הסתכלו עלינו כשחיוך ריק נסוך על פניהם, ונעמדו לצידנו. לייזר שלף את השקלים שלו, אמר נוסח "לשם ייחוד" שהמציא במיוחד למעמד זה, והכניס אותם למכונה: עיניו אורו. לפתע, בלי להניד עפעף, ניגש אחד הבחורים שעמדו לצידנו ותפס את מקומו של לייזר: "חבל על הכסף שלך, אתה תיפסל מהר. תן לי לשחק במקומך". תחנוניו של לייזר נפלו על אוזניים אטומות. כאשר המשחק החל, ניכר על פניו של לייזר מבט חדש של נחישות: "כאן צריך לפנות שמאלה, לירות פעם ימינה ופעם לפנים, ולהרים את הבקבוק שיוצא מהריצפה, אחר כך...", קולו של לייזר הלך וגווע. הבחור היה מרותק למשחק ולא הבחין כלל בקולו העדין של לייזר. הוא עשה כמעט את כל הטעויות שלייזר חזר ושינן לעצמו שלא לעשות. לייזר קיבל עליו את הדין, וחזרנו הביתה. בלילה, חלם לייזר שהוא נמצא בתוך המשחק שלו. עשרות נערים עם גופיות בלי ציצית וחיוכים ריקים הסתכלו עליו. לייזר לא החטיא אף יריה. הוא התכופף לקחת את הבקבוק בזמן, פנה במקומות הנכונים במבוך, ולא טעה באף שלב. ככל שלייזר התקדם במשחק, החיוכים הריקים של הנערים נעלמו ובמקומם הופיעו חיוכים מלאי תוכן ועיניים מאירות. לייזר פילס בבטחון את דרכו לשלב האחרון והמכריע של המשחק. הוא ניצב מול החדר הפנימי, בו שוכן ראש כוחות הרוע. לייזר נקש שלוש פעמים בדלת והיא נפתחה. אלא שבמקום הדמות שלה ציפה לייזר, הופיע לפניו ה"בריון" מהחנות של דורון, זה שגזל ממנו את המשחק. צמיד הזהב העבה שעל ידו הבהיק באור מסמא עיניים. לייזר הטיל עליו כישוף, והבריון קפא על מקומו לשבריר שניה, שהספיק ללייזר לתלוש את הצמיד מידו ולראות כיצד כוחותיו אוזלים כבמטה קסם. לייזר שרף את הצמיד באש וטחנו עד דק. את האבקה שפך לייזר לתוך הבקבוק שבידו, והשקה את הבריון. לייזר הביס את כוחות הרוע. למחרת בבוקר לייזר סיפר לי את החלום שלו, ושאל אם צריך לעשות "הטבת חלום". אמרתי לו שלא צריך, שהחלום הזה הוא טוב. הלכנו ביחד לצריף של "אהבת אחים", ובדרך התחלנו לשנן את מסכת "פאה", עם הברטנורא ועיקר תוספות יום-טוב. בועז צבאן ------------------------- הערה: יש מקום לעיבוד יותר טוב של הסיפור, אבל אין לי זמן לעשות זאת... טלי וישנה העירה מספר הערות סגנוניות קלות אך חשובות. דורון חן (שאת שמו אימצתי לאחת הדמויות בסיפור) העיר הערות מהותיות שבעקבותן שיניתי את הסיפור מסיפור שהיה עלול להיות פוגע עבור הציבור החילוני לסיפור קצת פחות טוב אבל פחות פוגע (אני מאמין שזה יותר חשוב).