רוני הליטה את פניה בכפות ידיה וצחקה. טיפות הגשם ספחו גרגירי אבק מן האוויר העכור, וניקדו את שמשת המכונית בכתמים חומים. רטנתי והפעלתי את המגבים. קשתות של בוץ דביק נמרחו על השמשה והסתירו את הכביש. עצרתי, מפוחד.<?xml:namespace prefix = o ns = ""urn:schemas-microsoft-com:office:office"" />

"מה אתה עוצר באמצע הכביש?!" התגבר צחוקה של רוני. העקתי על ידית המתזים, אלא שמיכל המים היה ריק. צחוק מילא את המכונית וכמעט שהדביק גם אותי. לחצתי על כפתור, ואורות המחוונים החלו להבהב.

איש הלבוש כקבצן התקרב אלינו מן הרמזור הקרוב, צולע על ירכו השמאלית.

"בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא צלע על הימנית," ניגבה רוני דמעות של צחוק גווע, "אל תיתן לו כלום."

נקיפות-מצפון קלות הכו בי כשנקש הלבוש כקבצן על גבי השמשה שלצדי. הנמכתי אותה מעט, והוצאתי לו מטבע של שקל אחד. הלבוש כקבצן שלח את ידו מבעד לסדק הצר ואחז בגרוני. רוני צרחה.

"קמצן עלוב," חרחר בזעם, "דתי, מה? טפו עליך ועל הדת שלך."

בקלות הסרתי את ידו מגרוני, ופתחתי את החלון לרווחה.

"כמה אתה רוצה?" שאלתי, שולח ידי אל הארנק. צריך לשים פעם אחת ולתמיד סוף לעניין הזה.

"אתה השתגעת?" הביטה בי רוני בעיניים המצועפות עדיין בשרידי צחוקה, "החלטת לפרנס אותו? אלה כולם רמאים."

הלבוש כקבצן היסס לרגע. "מה, אתה צוחק עליי, או מה?" אמר לבסוף, בוחן את פניי במבט תמה.

פתחתי את הארנק לרווחה, והושטתי לו שטר של חמישים.

"מה שמך?" שאלתי כשנטל אותו.

"מה זה עניינך?" התרגז, "מה אתה חושב שקנית אותי עם הכסף שלך?"

הושטתי לו שטר נוסף. רוני שתקה.

"משה," רטן, "בעצם, יעקב."

"מספיק?" שאלתי.

פניו היו עייפות לרגע. חריצים מרירים יצאו מזוויות-פיו ונעלמו.

"רוצה לבוא לחתונה?"

בתגובה שב משה, או אולי יעקב, ואחז בגרוני.

"תוריד ממנו את היד," צרחה רוני, "תתבייש לך. קיבלת כסף, מה עוד אתה רוצה?!"

"אני יש לי כבוד," ייבב יעקב, משה אולי, "למה הוא צוחק עליי?"

 והסיר את ידו מגרוני. מיששתי אותו. כואב.

"אז מה אתה אומר?" שאלתי אותו שוב.

"מי מתחתן?" שאל לאחר דקה ארוכה. קטנוע חולף כמעט שפגע בו.

"בוא תיכנס, מה זה משנה לך."

"אתה לא נורמלי," החליטה רוני, "ואם הוא מחבל?"

"קצת אהבת-ישראל," צחקתי כשנכנס משה, אולי יעקב, והתיישב על המושב האחורי.

בינתיים כבר נרחץ האוויר והיטהר משאריות הקיץ. בגדיו הרטובים של אורחנו ההבילו את השמשות. הפעלתי את החימום. השמשה הקדמית הייתה שקופה להפליא.

הגענו ליפו קצת אחרי שלוש.
"מי זה?" עיקם מוטי מ"סטודיו מוטי" את פרצופו.

"בוא נגמור עם זה," נחלצה רוני ממושבה, "לפני שיתחיל עוד גשם. גם כן תאריך מצאנו לנו לחתונה."

שמלת הכלה שלה הבהיקה על רקע קירות האבן הלחים, הנוצצים, ביניהם פסענו, מטים אוזן לפקודותיו של מוטי, כוכבי-קולנוע לשעה.

משה, אולי יעקב, פסע כל הזמן מאחורינו, מהמהם לעצמו המהומים מהומהמים ואוכל פיסטוקים שנתן לו עוזרו של מוטי.

"אל תזרוק את הקליפות על הרצפה," הזהרתי אותו בין צילום לצילום.

"אתה באמת חושב שקנית אותי עם הכסף שלך, מה?!" כעס ואפילו התרתח.

"אתה לא נורמלי," נאנחה רוני ומתחה על פניה חיוך רחב. זר השושנים האדומות שהחזיקה החזיר לה חיוך. הבטתי בה במבט אוהב, ומעיל חליפתי מוטל על שכמי האחת, כפי שנהג לעשות אותו כוכב קולנוע מפורסם. המבזק הבזיק בפעם האחרונה.

כשחזרנו למכונית הושיט לי יעקב, אולי משה, את שני שטרות החמישים.

"מה זה?" תמהתי, מנסה לדחותם.

"מתנה לחתונה," חייך בזעף כבוש, "חשבת שאני סתם חתיכת קבצן, מה?!" 

סימטאות האבן לחשו לחש מתחת לצמיגי המכונית, ואני לא יכולתי לפענח את לחשן. צחוק נשמע מאי-שם, מצלצל, וצלצולו נגע אל לבי.