ליל הסדר. מושב קטן שהכוכבים נוצצים בו בלילה דרך החלונות. אני יושבת עם עוד 10 אנשים סביב שולחן הסבה נמוך עמוס בכוסות זכוכית, בקבוקי יין, אמרוסיות לבנות ומדיפות ריח ונרות שלהבותיהם מוכפלות ומשתקפות בכוסות. מתחת לחלון הגדול יושבים אורי בן הדוד שלי ויגאל, אורח לשולחן הסדר, עיניו נוצצות לאור הכוכבים. אני יושבת מולם צפונה בין אמא שלי לאמא של יגאל, מימיני נעמד אבא של אורי, קמטיו מתוחים לכבוד החג, פותח ואומר: "הלילה הוא לילה מיוחד מאוד" משמאלי יושבים 3 האחים שלי; אלי, אביבית ורינת, שזופים וקורנים דרך בגדיהם הלבנים. אביבית לובשת את החיוך המרוחק שלה ומשתקפת ברינת.

"הלילה הוא ליל הסדר שהוא היום בו ניגאל לעתיד לבוא" הוא ממשיך, אני מרימה עיניי ורואה את הכוכבים המשתקפים בבקבוקי היין החתומים, "ומוצאי שבת שהוא הזמן בו יושב אליהו הנביא וכותב את זכויותיהן של ישראל לזירוז הגאולה". מבטי נופל על יגאל ואני נזכרת שמישהי אמרה לי פעם, שבמוצאי שבתות קשה לישון כי אליהו מחכה וזועק לגאולה ועמ"י כולו מחכה יחד איתו מנופח מתיסכול.

קראתי את ההגדה ידיי מונחות בחיקי, רואה מזווית העין את יגאל מגניב מבטים לאביבית, כשהגיע הזמן שתיתי עם כולם יין בכוס עם רגל שהשתקפו בתוכה להבות, וקראתי מתוך ההגדה בלחישה "הנני מוכנה ומזומנה לקיים מצוות שתיית כוס שניה של פסח למען ייחוד שמך" ´למענך´ לחשתי והשקתי את כוסי בפרחים הלבנים ומפזרי האבקה.

כמה דקות אחר כך יגאל שואל שאלה ופתאום מבטי מתרומם ואני רוצה לענות לו. הוא מסתכל על אבא של אורי שמדבר, אני מנסה להעיר מדי פעם אך איש לא מקשיב לי. לפתע נמלטת ממני צעקה: "לא, זה פשוט שמשה רבינו רצה לבוא לארץ ישראל אבל ה´ רק נתן לו לראות אותה מרחוק!!", וכשאני גומרת החדר דומם וכולם נועצים בי מבטים שמתנגשים מהר מאוד זה בזה ומנסים להפיס את דעתי בין כוסות יין וכרפסים, אביבית נועצת בי מבט ואני לא מבינה למה, רק אמרתי את דעתי. אבא של אורי מסיים את דבריו: "ולכן אנחנו ממשיכים במסורת הזו דורי דורות" ,יגאל מהנהן בשקט ושולח מבט לאביבית, צליל רחוק של תינוקת בוכה נשמע דרך רשתות החלון. לאט לאט נשמע קול כוסות משקשקות וצלילי דפים נהפכים , קולו של אבא של אורי מכסה על קל התינוקת הבוכה, הוא אומר בקול: "דם, צפרדע, כינים" ושופך את המכות לתוך קערה מתוך נטלה תואמת ואני נשפכת איתו לתוך הקערה הזו עם המים והיין, מתערבבת, שוחה וסוחטת שערי.

עברנו לשולחן האוכל, אמא של אורי חילקה את האוכל ממרכז השולחן לכל מי שישב רחוק מדי ,ישבתי ליד אלי ואביבית מעוכה בין פינת שולחן אחת לשניה, תפוחי האדמה האפויים רחוקים ממני ואני מנסה לפלוט בדיחות לאוויר בין כלי כסף נוצצים ,צלחות לא תואמות ואור חג זוהר שמשתקף בסכו"ם. ואז בין בדיחה לצחקוק, נכבה האור. כולם פלטו אנחה משותפת ואורי אמר בסמכותיות: "לא לדאוג, זה רק שעון שבת", ניגש לארון החשמל ואמר שעוד חצי שעה ישוב האור, ואני נשענתי לאחור בכיסא בשתיקה. כעבור דקות אחדות השיחה נמשכה כרגיל אביבית אלי ורינת שוב החליפו בדיחות, יגאל אורי וההורים שלו המשיכו לדבר על דברים רציניים ואני ישבתי ביניהם שרירי הפנים שלי רפויים והגשתי מזלגות עמוסי אוכל לפי, לוקחת עוד ועוד תוספות לצלחתי, רואה את יגאל ,מואר באור הנרות הקלוש, צוחק מדי פעם לשמע בדיחותיה של אביבית שהשתחלו לתוך השיחה שלו.

כשחזר האור ושוב ראינו את האוכל ואת יושבי השולחן דיברתי עם אביבית, מבקרת בהנאה את תכנית הטלוויזיה שראינו לפני החג, פניי משולהבות ואני מכניסה ציטוטים מהתכנית, לבסוף אמרתי בזלזול " ´בריטיש בראט´, חבל על הכסף שהושקע בזה", ויגאל שמצא הזדמנות להשתלב בשיחה הרים מבט ושאל בטון מתגרה "יש לך משהו נגד בריטים??" השולחן כולו השתתק בבת אחת וכולם חיכו למוצא פי. הרמתי פניי במבוכה מצלחת האוכל וגמגמתי: "לא, פשוט...זאת סדרת טלוויזיה" ושמטתי את המפית.

הוא נתן בי מבט ארוך פלט "אה" קצר, פנה לשאר השולחן והמשיך: "לא, כי לי יש. אני אמריקאי." מבזיק חיוך לנוכחים, פורץ בצחוק רועם יחד עם כולם וממשיך בהתלהבות את השיחה שנקטעה ואני ישבתי שם סמוקה, טומנת פניי בצלחת ואוכלת בשיטתיות כרוב ניצנים.

אחרי ברכת המזון יצאתי החוצה כדי להחביא את האפיקומן המיותם שאיש לא חשק בו הלילה ,צלעתי על הדשא בנעליים הלוחצות שלי ונשאתי מבט נואש לשמים המכוסים כוכבי כפר וירח מלא מצועף . עמדתי שם התבוננתי בהם וציפיתי למשהו שיקרה ראשי מוטל אחור, לפתע איבדתי שיווי משקל ונפלתי לאחור על הדשא הדוקרני שמסתתרים בו קוצים, ראשי עדיין מוטה למעלה, וחיכיתי בחושך דקה ועוד אחת ועוד אחת נועצת מבטי בשמיים ומחכה. שומעת את היין נמזג בתוך הבית לכוסות השקופות וילדים מהבית ממול שצועקים בקול "מה נשתנה" בלי מנגינה, בסוף קמתי וחזרתי לשולחן החג, מובסת והאפיקומן בידי.

כולם כבר הסבו לשמאלם, כוסותיהם מזוגות וגם כוסו של אליהו ניצבה שם, במרכז השולחן. חזרתי למקומי שוקעת בין שתי האמהות ראשי שמוט לאחור ואני סמוקה מאוכל וחום ובזמן שכולם המשיכו וקראו את ההגדה שבעים ורגועים אני עצמתי עיני לאט ונותרתי מוטלת בין שתיהן שותקת, שומעת את הצחקוקים משמאלי ואת הברקות הפתע של אורי ויגאל מבעד למסך עיניי. רוצה להתערב אבל שותקת. וכשמגיע הזמן לשתות את הכוס השלישית אני שומעת את כולם מסבים וגומעים ורוצה גם לשתות את כוס היין שלי אבל מפחדת לפקוח את העיניים.

אני שומעת את שני הבנים מולי מרימים אליי מבט ומחכים לי שאפקח את עיניי, ומרחוק התינוקת שוב בוכה והמבוגרים שסביבה בבית השכן מנסים להרגיע אותה במצמוצים וצחקוקים. אביבית אומרת: "יאללה, קומי לשתות את הכוס שלך" בסחבקיות ,ויגאל עונה לה: "אולי היא נרדמה" , היא צוחקת ואורי אומר ברקע: "רק שלא תשתה את הכוס של אליהו" .

בסוף אני פוקחת את עיניי לאט ויגאל אומר בחיוך: "הנה" מושך את ה-נ "היא התעוררה" אני מרימה מבט לכוסו של אליהו ומסתכלת עליה, רואה איך הנרות מצטללים מעליה ואת בבואות כל החדר מתנקזים לתוכה, כוס הגאולה שלנו. ואז שולחת ידי לכוסי ושותה, מותירה את כוסו של אליהו על השולחן. קול התינוקת בחלון מתגבר יותר ויותר, איש לא מצליח להרגיע אותה.

המשכתי לשבת בכורסה עד סוף קריאת ההגדה עוצמת את עיניי לסירוגין, כשפתאום נגמר הסדר וכולם קמו מנערים מעליהם שיירי מצות. מהמטבח שמעתי את יגאל רונן אלי ואביבית מדברים על הצבא ואת קולו של יגאל מעורר את אביבית לצחקוקים. פתאום הרגשתי כ"כ זקנה ומיותרת, צללתי לתוך הכריות הגדולות והישנות כדי לשאוב קצת נחמה, מתייפחת לתוכן בשקט בעוד אורי עורם עליי כריות וכוסו של אליהו עומדת מלאה על השולחן לידי.