בס"ד
נשמה
לא שם,
ולא שם ולא שם ולא שם...
איפה?
איפה אני, איפה גופי?
אני בוהה אבל אף אחד לא מסתכל בחזרה, אני קורא בקול, מנופף אבל אף אחד לא מגיב.
ואז פתאום אני נעלם.
מרגיש מוזר, כאילו מים שהתאדה ולא נשאר כלום רק אוויר,
אבל אני עדיין קיים.
לא שם,
אז איפה אני בעצם?
אני משקיף על הכל, רואה הכל.
אנשים שמחים רצים ברחובות, זוג אוהבים יושבים בגן ומחזיקים ידיים, אנשים עצובים בוהים בהשתקפות שלהם באגם.
אנשים שמרגישים.
גם אני רוצה להרגיש.
אני רץ במורד הרחוב צורח מאושר,
אף אחד לא מפנה מבט.
אני מעביר יד מלטפת בשיער נערה שאותה אהבתי,
אין שום תגובה.
אני בוהה בדיכאון במי האגם הרגועים,
אפילו ההשתקפות שלי בגד בי.
לא שם,
מה אני?
איפה אני?
אני עצוב ומדוכא.
אני צועד ברחבות עיר הולדתי כשראשי מושפל, הרמתי את ראשי ומצאתי את עצמי הולך בין עצים עבותים, דשא סמיך ומצבות קרות.
אני נעצר מול קבר טרי,
ושוב כמו בכל שאר הפעמים אני צריך להזכיר לעצמי:
"כאן" זה אני,
"שם" זה עברי.
יוסף
אומרים שבימי השבעה הנשמה הולכת מקברה אל ביתה הלוך וחזור והיא רואה את כל חבריה ומשפחתה בוכים ומתאבלים, אז חשבתי לעצמי, וואלה איזו הרגשה מבאסת... אז ניסיתי להעביר את הבעסה למילים.
ממש מקווה שאהבתם.
אה ואם משהו עומד להתגייס, אז שלא יסכים בשום אופן להישלח למ.ק. שבטה... זה מקום מסריח...
אוהב אתכם וממש מתגעגע לאתר, יוסף.
תגובות