בס"ד

 סיפורי גבאים...

"ואל תשכח להדליק את התנור!" צעק אבא מבעד לרוח שהשתוללה בחוץ, "בסדר" המהמתי לעצמי, "שמעת??" "כן!!!!" צעקתי, אפשר לחשוב, אני עושה את העבודה הזו כבר שנה וחצי ולא נראה לי שאני סובל מאיבוד זיכרון. המרחק מהבית לביה"כ[1] הינו פחות מחצי דקה הליכה ובכל זאת כשהגעתי לדלת כבר הייתי ספוג מים ולא יכולתי לראות דבר (תמיד טענתי שצריך לחבר ווישרים למשקפיים...), הכנסתי את המפתח לחור המנעול "הלוואי שלא יתקע, הלוואי שלא יתקע, נתקע..." אני שונא שהמפתח נתקע, ואני במיוחד שונא כשהמפתח נתקע ויורד מבול בחוץ, לאחר כחמש דקות של משחקי כוח עם הצילינדר התפרצתי לביה"כ כולי נוטף ומקלל "אני שונא חורף..." הסתכלתי סביבי, היה חשוך וקר, קר מאד... שמתי אזניות והתחלתי עם העבודה הרגילה, אתם יודעים לשטוף את הרצפה (אני תמיד חשבתי שלשטוף רצפות בחורף זה סתם בזבוז זמן, אם חושבים על זה, בכל מקרה הכול יתמלא חזרה בבוץ... אז למה לטרוח...), לסדר את הספסלים, לחבר שולחנות, לסדר סידורים וחומשים וכן כל שאר העבודות שגבאים נתקלים בהם מדי יום ביומו (איזה מזל שביה"כ שלנו פועל רק בשבת...). ואז הבחנתי שארון הספרים המרכזי שונה... כלומר מאד שונה, כל הסידורים וספרי הקודש שהיו בו נערמו על אחד הספסלים ועכשיו תפשו את כל המדפים ספרי רפואה... "למה הוא עושה את זה דווקא לי???" חשבתי בייאוש, אבא לא אוהב בכלל שנוגעים לו בספרים, אצלו זה עניין של ייהרג ובל יעבור, פשוט לא נוגעים לו בספרים נ ק ו ד ה (.), הבנתי שאם הוא שם אותם פה אז יש בזה משהו, אבל יש לי בעיה עם זה שמתפללים יתחילו לעיין לי בספרי רפואה בכל מהלך התפילה, אז מה עושים?? ואז עלה לי רעיון נחמד, לקחתי אחד מהמפות הישנות וניסיתי לעשות ממנו ווילון כדי להסתיר את הספרים אבל זה לא ממש הצליח, הייתי צריך נעצים, הבעיה היא שלא היו נעצים... חשבתי מעט ואז עלה לי עוד רעיון (בעבודה הזו אתה צריך להיות ממש יצירתי...) טיפסתי על כיסא והצלחתי איכשהו לסדר את הקצה העליון של המפה מעל לארון ואז שמתי מעל להכול קערה כבדה (מאד...) כדי שזה לא יחליק. "זה יותר טוב" המהמתי, הדלקתי את התנור ורצתי הביתה.

יום שישי חלף לו בדרך הרגילה, אתם יודעים, סלטים, כלים, מקלחות, בגדים וכן הלאה. אחרי הדלקת הנרות לבשתי את הדובון מעל לחליפה והתעופפתי (המגמות של הגשם והרוח הפכו ליותר פראיות בשעות האחרונות) לכיוון ביה"כ, ברגע שפתחתי את הדלת נתקלתי אף באף עם אֶפי (=אפרים) "על כמה שמתה את המזגן??" כן, זה אפי, לא "שבת שלום" לא "מה המצב" ישר למזגן, מכמה סיבות אפי עושה לי את החיים יותר קלים, הוא זה שמסדר את העליות ועוסק בכספים אבל כל העבודה הפיזית עדיין על הכתפיים שלי, ולטעמו אני תמיד עוזה את העבודה לא טוב... "שמתי אותו על 23 מעלות" אמרתי בשקט (אפי עוד לא למד שמתי שאני מדבר בשקט זה אומר שאני ממש לא במצב רוח טוב...) "מה!! זהו? עכשיו אני יודע למה יוצא אוויר קר! תביא את השלט!" אני לא ממש אוהב שאפי נותן לי פקודות, ואם תחשבו על זה גם אתם לא הייתם אוהבים שמישהו ייתן לכם פקודות בתוך הבית שלכם, אז החלטתי לשחק קצת... "לך קח אותו" אמרתי, "אבל אתה השתמשת בו אחרון, אני לא יודע איפה הנחתה אותו" "אבל אני לא זוכר איפה שמתי אותו" "מההה!!!" גיחכתי לעצמי בשקט, אני מה זה אוהב לראות את אפי מתעצבן וכמובן שידעתי איפה השלט אבל לפי דעתי האוויר שיצא מהמזגן לא היה קר בכלל. "מה זאת אומרת שאתה לא זוכר??" "זה אומר אפי, שאני לא זוכר..." אפי רתח לקצת זמן אבל לבסוף הוא הבין שהוא לא יוציא ממני כלום, לכן ניסה לחפש עוד פגמים בעבודה שלי. "תגיד, מה זה הקערה הזו ששמת מעל לארון? זה יכול ליפול למישהו על הראש!" "שייפול" אמרתי "מה זה אכפת לי, בכל מקרה אנשים לא אמורים להזיז את הווילון, ואם מישהו יזיז וייפול עליו קערת חרסינה במשקל שתי קילו הוא ילמד שיותר לא מזיזים דברים שלא אמורים להזיז אותם" בדיוק באותו רגע אבא שלי נכנס והסתכל על הווילון המאולתר שלי "רעיון טוב, תודה שלא הזזת את הספרים שלי" ידעתי!! "אבל מה זה הקערה הזו ששמת למעלה? זה יכול ליפול למישהו על הראש!" שנאתי אותו באותו רגע (אם שמתם לב נצטווינו על כיבוד הורים ולא על אהבת הורים תודה לאל...) "לך תביא מהמעבדה כמה ספרים ותשים אותם במקום הקערה" גררתי את רגלי למעבדה, באמת רציתי שהקערה הזו תיפול על מישהו (אפי...), הבאתי משם ערמה גדולה של כעשרים ספרי רפואה והערמתי אותם על ה"ווילון" שלי במקום קערת החרסינה.

אחרי שלושה וויכוחים לגבי הנוסח ("אצלנו במרוקו נהגו...") התחילה התפילה. אני לא רוצה להיחשב מגעיל או משהו אבל החבר´ה שמתפללים אצלנו הם לא ממש האנשים הכי מבריקים בעולם... כאילו, אתה רואה שיש על הארון ווילון, אבל אתה תהיה חייב לנסות למצוא את הסידור הכי אהוב עליך דווקא שמה... אהבל!!! לא נראה לי שתמצא את ´אהבת ה´´ לצד ´האנטומיה הכללית של המעי הדק´... נו, מה לעשות.

התעוררתי למחרת ברבע לשבע, אחד הבאסות הכי מבאסות בלהיות גבאי זה בזה שאתה צריך לפתוח את המקום, ז"א להיות שם ראשון... (ואל תבלבלו לי את השכל לגבי עשרה ראשונים...) גררתי את רגלי לכיוון ביה"כ פתחתי את הדלתות וישבתי כדי לקרוא את ´שיחת השבוע´, ואז רונן הגיע... רונן הוא מסוג האנשים שממש לא דוגלים בבזבוז זמן... ולפי דעתו ´שיחת השבוע´ זה לא רק בזבוז זמן אלא גם "ביטול תורה" (לפי מה שאני חושב "ביטול תורה" זה רק דרך ביינישי"ת להגיד "בזבוז זמן"...), הוא פנה אלי בשאלה הכי צפויה "אתה יודע מה אתה יכול לעשות בזמן שאתה קורא את השטויות האלו??" זה ממש עלה לי על העצבים, אני לא כ"כ אוהב שמבוגרים חושבים שהם יכולים להסביר לי מה כדאי לי לעשות עם הזמן שלי... "כן רונן" אמרתי בשלווה "אני יודע בדיוק מה אני יכול לעשות במקום לקרוא את ´שיחת השבוע´, אני יכול ללמוד פר"ש או לסיים שמו"ת, להוריד איזה דף גמרא טוב וכן גם לקרוא קורבנות, אבל כרגע אני רוצה לקרוא ´שיחת השבוע´ יש לך בעיה מסוימת?" רונן כנראה לא הבין את הרמז "אז למה אתה לו עושה את אחד מהדברים שציינת, זה הרבה יותר טוב?" נאנחתי "רונן, כי פשוט לא בא לי או.קיי." זה השתיק אותו.

כשהגיע זמן קריאת התורה אפי דחף לידי פתק קטן ומנוליין "תכין אותה טוב..." הוא לחש לי וקרץ, הסתכלתי בפתק: ´מפטיר´, הוא נתן לי הפטרה? הפטרה! מאיפה אני עכשיו אתחיל להכין את ההפטרה? ידעתי שהוא פשוט נוקם בי על אתמול... זה היה סיוט....

הגיע מוצ"ש, כמובן שמצאתי את הפראייר השבועי שינקה בשבילי את השולחן מהשאריות של סעודה שלישית ("אני צריך לסדר את כל שאר המקום... ובכל מקרה אני אכלתי רק חתיכת חלה...), אחרי ההבדלה ניגשתי להתחיל בסידורים של הפיכת ביה"כ לכיתה הראויה ללמודי אדם, אבא הביט בספרייה ואז אמר "אתה יודע, אולי לא כדאי לשים את הספרים פה. כן, אני חושב שהם לא אמורים להיות פה. יוסף, אתה יכול לשים לי את כל הספרים במעבדה?" אני לא חושב שהוא ציפה שאני אגיד לא... "כן אבא" המהמתי, "יופי, אני הולך לעשות הבדלה לאמא" הוא אפי´ לא התכוון לעזור לי, נו לכו תבינו הורים... זמזמתי לעצמי בשקט ופניתי לכיוון הארון, ללא הרבה מחשבה משכתי בווילון המאולתר שלי, "אוי לא..." מפולת של כעשרים ספרי רפואה (כבדים למדי) נחתה לי על הראש... ולכו תבינו את נקמות ה´...

יוספוש       

--------------------------------------------------------------------------------

[1] זה לא בדיוק בית כנסת, אלא בית תפילה. בימות החול המקום הינו כיתה שאבא שלי מלמד בו רפואה. המקום נמצא בשטח שלנו.