בס"ד

אבא ואמא היקרים:

אני יודעת שאתם מאד דואגים לי ולפעמים זה גורם לכם להיות "אובר פרוטקטיב" עלי, אז אני מאד מבקשת ממכם שתשחררו אותי, אני אדם בוגר שחושב לפני מה שהוא עושה ויכול לעמוד בתוצאות של מעשיו, אני יודעת שבשנים קודמות היו לי הרבה מעידות ולכן זו יכולה להיות הסיבה שאתם לא ממש סומכים עלי, אבל עכשיו כשהגעתי לבגרות, ההחלטה צריכה להיות בידי. שלא תבינו אותי לא נכון אני מאד אוהבת אתכם אפי´ שלא תמיד הראיתי זאת, ואני מאד רוצה לקבל ממכם עצה גם מפאת גילכם המבוגר והניסיון שלכם וגם בגלל שאני יודעת שאתם אוהבים אותי ולא תנסו להטעות אותי, אבל אני רוצה שההחלטות על מעשי יהיו בידי ולא בידכם, אני אתחתן עם מי שאני רוצה ואני אעבוד איפה שאני רוצה כי זה החיים שלי וההחלטות שלי ולא שלכם. אני כותבת את זה מפני שאני עדיין מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בפניכם ולאומר לכם את זאת, ורוב הסיבה למה, היא בגלל שאף פעם לא הייתה בינינו שיחה נורמאלית, היחס בינינו היה יותר כמו היחס שיש בין מפקד לחייל ואני רוצה שזה יפסק, אני אישיות, אישיות שרוצה ועושה על דעת עצמה ולא על דעת אחרים. אני יודעת שדרכי שונה מדרככם וזה תמיד היה ככה אולם עד היום פחדתי לאומר זאת, אבל עכשיו אני מרגישה שאני פשוט עומדת להתפוצץ, זו דרכי וכך היא תהיה אני פשוט שונה מכם ולא יעזור כלום. אני ממש מקווה שאתם מבינים אותי, אין פה שום התגלות של מרד נעורים רק רצון עז להבהיר בינינו כמה דברים שעוד לא הובהרו. אני יודעת שישר אחרי שתקראו את זה אתם תרוצו אלי בין בכדי לצעוק ובין בכדי לדבר אז אני מודיעה מראש, אם תצעקו אני בכלל לא אקשיב אני פשוט אשב ואבהה בכם כמו כל שאר הפעמים שצעקתם עלי, אבל אני מאד, מאד מוכנה לדבר.

בתכם האוהבת

יוספוש